"ופרוס עלינו סוכת שלומך"
מקורבו, הרב עזריאל מונק שליט"א, שמע מפיו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, על קורותיו בתקופת בחרותו:
בשנת תרצ"ז, בהיותו כבן עשרים ושלוש, קפץ עליו רוגזה של גזרת הגיוס לצבא הפולני. כל הבחורים בבריסק נדרשו להתייצב לצבא. הבחור אהרן יהודה לייב שטיינמן ביחד עם ידידו ורעו הקרוב, משה סולובייצ'יק, שהתפרסם לימים כגדול הדור באירופה, התלבטו מה עליהם לעשות.
ההחלטה לא היתה פשוטה – היטלר ימ"ש כבר עלה לשלטון. אף אחד לא ידע בדיוק את הצפוי לו, אבל הכל הבינו שהתקופה הבאה לא עומדת להיות קלה, וגזרות קשות עלולות להפר את שלוות החיים. בריחה מבריסק פירושה – פרידה ארוכה מן המשפחה. פרידה שאולי תהיה פרידה נצחית…
שני החברים גמרו אומר לערוך גורל הגר"א כדי להכריע בענין. במשך שנים לא סיפר מרן מהו הפסוק שעלה בגורלם, אך בהזדמנות זכה הרב מונק לשמוע זאת ישירות מפיו. הפסוק היה: "הבקר אור והאנשים שלחו המה וחמוריהם" (בראשית מד, ג).
המסר היה ברור וחד משמעי. כעין נבואה ובת קול משמים – הבוקר אור, והאנשים שולחו.
לאן בורחים, ואיך עושים זאת?
כאן היתה סיעתא דשמיא מיוחדת – בדיוק באותו זמן קיבלו שניהם הזמנה ללמוד בישיבה במונטריי, עיר בשוויץ. על סמך הזמנה זו הם הצליחו לקבל דרכון לשוויץ.
"נסעתי לבד, בלי ר' משה" – סיפר לי לימים ראש הישיבה – "הוא הצטרף אלי רק שלושה חודשים מאוחר יותר. נסעתי ברכבת מבריסק עד ברלין. שם הייתי צריך להחליף רכבות, ולצורך כך המתנתי כשש שעות בתחנת הרכבת".
כשהיה מונה במהלך השנים את חסדי ה' איתו, תמיד היה מציין את הפרט הזה – "יושב לו בחור ישיבה צנום ורזה במשך שש שעות, בתחנת הרכבת בברלין השורצת נאצים בכל פינה – ואף אחד אינו פוגע בו או שולח את ידו להרע לו!".
לבסוף הגיעה הרכבת, שהובילה אותו לציריך שבשוויץ.
בערב שבועות בשעות אחר הצהרים, הוא ירד בתחנת הרכבת בציריך. ברגע זה תקפו אותו געגועים עזים לבני משפחתו.
כשדיבר על כך, דיבר בבכי. "זה היה נורא!" – אמר – "הבנתי, שיותר לא אזכה להיפגש עם המשפחה שלי".
ליל יום טוב הגיע במהירות. הבחור לא ידע עדין אנה יפנה, והיכן ימצא מקום להתארח, ובכל אותה העת מייסרים אותו געגועים עצומים למשפחתו. לבסוף נכנס לבית הכנסת.
מרבית יהודי ציריך הינם יוצאי גרמניה, כלומר 'יקים'. הוא הצטרף אל הציבור שהתפלל תפילת ערבית. התפילה הסתיימה, ואז החל הציבור לשיר את הפיוט "יגדל אלוקים חי וישתבח", פיוט המבוסס על שלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם, שלושה עשר יסודות היהדות – "נמצא ואין עת אל מציאותו, אחד ואין יחיד כיחודו", "אין לו דמות הגוף", "מתים יחיה א-ל" ועוד ועוד, שבקהילות רבות נהוג לאומרו לפני תפילת שחרית.
"בבית הכנסת שרו כולם ביחד, את השיר הזה במנגינה מיוחדת" – סיפר ראש הישיבה – "והדבר הרגיע אותי מעט ועשה לי טוב".
הרב מונק המתין מעט: "ראש הישיבה, בילדותי התפללתי בבית הכנסת 'אהבת חסד' בבני ברק, שהוא בית כנסת של יוצאי גרמניה. סבי היה יקה, ובאנו להתפלל איתו. בבית הכנסת שלנו שרו בליל יום טוב 'יגדל אלוקים חי וישתבח'. אני מבקש ברשות ראש הישיבה לשיר את הניגון הזה, ולשמוע אם זה הניגון ששרו שם בציריך".
הרב אמר: "בבקשה", ואז החל הרב מונק לשיר.
מספר הרב מונק: "ישבתי מולו, קרוב אליו, ושרתי תוך כדי שאני מסתכל לתוך עיניו. הרגשתי חיבור רגשי עצום לראש הישיבה. ראיתי בחוש שהוא חוזר כעת שבעים שנה אחורה, וממש נמצא שם בבית הכנסת, בחור צעיר עם געגועים נוראים למשפחה, והוא מתמלא שוב באמונה בהקב"ה.
"בקטעים מסויימים הוא הצטרף אלי, וכשסיימתי את השיר אמר: 'כן, זהו הניגון!'.
"מאז הוא החל לבקש בכל מוצאי שבת, אחרי השיעור ב'אמונה ובטחון' וב'נפש החיים', שישירו את השיר 'יגדל אלוקים חי' לפני תפילת ערבית של מוצאי שבת…
"כשהייתי אומר בסוף השיעור במוצאי שבת, כחמישים דקות אחרי השקיעה, שהגיע זמן ערבית – היה אומר לי: 'מדוע אינך מרחם על הרשעים?! הם חוזרים עכשיו לגיהנום. תרחם עליהם! מה אכפת לך עוד כמה דקות שבת?!'…".
מה שניתן להשיג במעט מחשבה…
שח רבנו זצוק"ל: "כל אדם יכול להיות צדיק במעט מחשבה.
"למשל, בעל מכולת המוכר מאה פריטים ביום, בעצם עשה מאה מעשי חסד באותו יום. אמנם בעיקר כוונתו לשם פרנסה, אבל אם באותו זמן הוא חושב גם על חסד ומכוון לשם מצוה – עושה מאה מצוות ביום, אלא שהוא לא חושב על כך!
"וכך נהג מונית, אם יחשוב שמסיע את נוסעיו גם לשם חסד, ולא רק לשם פרנסה – יחשב לו שעושה מצוות!
"אמנם היכן מוכח הדבר, האם באמת עושה זאת גם לשם מצוה ולא משקר את עצמו?
"אם למשל, כשיהודי נזקק בדחיפות לנסיעה ואין לו אפשרות לשלם יסיע אותו – סימן שעושה את מעשיו גם לשם מצוה!".
*
בכל מעשה יש לשלם גם "לשם שמים"
רבנו הדריך את אחד משליחיו בעסקי ציבור: "אתה עוסק בענייני רבים, דע לך, יש להשתדל שבכל פעולה יהיה לפחות משהו לשם שמים. דברי המשנה באבות: 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים' – בדורנו, משמעותם שבכל מעשיך יהיה גם לשם שמים"…
עוד סיפר רבנו: "עובדא הווי בפלוני שנשלח להיות שד"ר למוסדות תורה. כאשר שב ערכו לכבודו מסיבת כבוד ושבחו מאד את ה'לשם שמים' שלו. חשבו שעושה זאת לשם שמים בלבד, ואני ידעתי כי באותה תקופה היו לו קשיים שונים בתוך ביתו רח"ל, ועל כן הוא נוסע, כדי שלא להיות בבית… זו דוגמא אחת המלמדת כמה קשה לשבח אנשים או להיפך, כי איננו יודעים מסתרי לב".
שילוב "לשם שמים" בתוך ה"גשמיות"
מרגלא בפומיה דרבנו זצוק"ל, כי אחת המצוות הקשות שישנן היא מצות אכילה בשבת ויום טוב.
מחד גיסא, מצוה להתענג בסעודה זו, ויש לאכול ברבורים ושליו ודגים. מאידך גיסא, צריכה האכילה להיות לשם שמים, וכל המטרה שצריכה להיות בזה היא לכבד את השבת.
השילוב בין שני הדברים הללו, הוא אחת מן המלאכות הקשות שיש לאדם בעולמו.
מדוע הנך רוצה רק יהלום אחד?
במוצאי שמחת תורה נכנס אל רבינו אברך תלמיד חכם, שעל פניו ניכרת עדין צהלת החגים, ובפיו בקשה: "ילמדנו רבינו קבלה אחת שיכולני לקבל על עצמי עכשיו אחרי החגים".
"רבינו", כך סיפר רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א, "הביט באברך בעיניו הטובות, ואמר לו כדברים האלה:
"אמשול לך משל למה הדבר דומה. לאדם שיש לו בביתו סט של עשרים יהלומים ענקיים, שכל אחד מהם שווה הון רב. יבוא אליו שכנו, שלא ראה מעודו יהלום אמיתי, ועוד בגודל שכזה, ויבקש ממנו: 'הראה לי יהלום אחד מהסט שלך!'.
"מה ישיב לו בעל היהלומים?
"'מדוע הנך רוצה לראות רק יהלום אחד?! בוא ואראך את כל הסט, את כל הכתר, ותראה את ערכם ופארם של כל היהלומים גם יחד!'".
כאן פנה רבינו אל האברך ואמר לו: "מדוע הנך רוצה רק 'יהלום' אחד, רק קבלה אחת מתוך תורתנו הקדושה?! הלא תורת ישראל היא מכלול אחד של יופי והדר, של חן ונעימות, כלום לא יותר כדאי לתפוס את הכל?!" – – –
הוא הוסיף עוד ואמר בשם ה'חפץ חיים' זצ"ל, שמכל מצוות העשה שנתנה לנו התורה, נשארו לנו כיום רק כמה עשרות. ואיך לא נעשה מאמצים לתפוס את הכל?!
אותו תלמיד חכם יצא מבית רבינו בפנים חדשות.
(מתוך ו'מתוק האור')