פרשת בן סורר ומורה היא אחת הפרשיות הקשות שבתורה; הרי חיי היהודי הם יקרים לאין שיעור, ופיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, ואילו כאן לפתע דנים את הבן הסורר ומורה למיתה על שם סופו. הקושיא המרכזית היא איפוא, אם אכן התנהגותו של בן זה מצדיקה עונש כה חמור, יש להבין מנין היא באה? כיצד הפך נער צעיר להתגלמות ההשחתה, עד שצריך להורגו כדי שימות זכאי ולא ימות חייב?
אימרה נוראה מובאת בשם רבינו מרן בעל ה'חתם סופר' זצ"ל להסביר הענין. אך קודם לכן, מן הראוי לייחד כאן דברים אודות עוצם קדושתו ונוראותו של ה'חתם סופר', שיש לדעתם טרם עוסקים בתורתו ואמריו.
שמעתי בשם אחד מצאצאיו, הגאון רבי יצחק יחיאל עהרנפלד שליט"א ראש ישיבת 'בית שמואל', כי קיים תיעוד מוסרט ללא קול בן שתי דקות משנת תשי"ט, בו נראים שני נכדי ה'חתם סופר' – הגאון רבי עקיבא סופר זצ"ל, גאב"ד מפרשבורג, בעל ה'דעת סופר', והגאון רבי שמואל עהרנפלד זצ"ל, גאב"ד מטרסדורף, יושבים יחדיו בבית הגאון רבי שמחה בונים סופר זצ"ל בעיר לוגאנו, בנו של גאב"ד פרשבורג, ומשוחחים ביניהם בחביבות.
התיעוד כאמור ללא קול, אולם רואים בו דבר מעניין מאד; מדי פעם במהלך השיחה שני הגאונים הללו מתרוממים מעט ממקומם וחוזרים לשבת, שוב מתרוממים ושוב יושבים, כך חוזרת על עצמה התופעה שוב ושוב.
הרב עהרנפלד בירר פרט זה, מפי אותו האיש שהסריט את הקטע המדובר, הרב הגאון רבי יהושע דוד שרייבר שליט"א, בנו של בעל הבית בו אירע המקרה – רבי שמחה בונים סופר, והלה סיפר, כי בכל פעם בה עלה בשיחה שמו של זקנם בעל ה'חתם סופר', הם התרוממו ממקומם ביראת הכבוד!…
עד כדי כך היתה גדולה יראתם של צאצאי ה'חתם סופר' מהזכרת שמו של זקנם, גאון ישראל וקדושו!
עוד סיפר הרב עהרנפלד באותה הזדמנות, כי הרב הקדוש רבי אהרן מבעלזא זצ"ל, מופת הדור והדרו, קיבל על עצמו ללמוד בכל יום בספרי הראשונים, וביקש ממשמשו שיזכיר לו לעשות כן. באחד הימים, כאשר עלה הרבי על יצועו לנום את שנתו הקצרה, העיר הגבאי ביראת הכבוד את תשומת ליבו של הרבי, כי מהבוקר לא ראה אותו הוגה בספרי הראשונים. הרבי נופף בידו באות ביטול, ואמר: "כבר למדתי היום בספר 'חתם סופר'…"
מפליא איך גדולי עולם ומצוקי ארץ התייחסו אל דברי ה'חתם סופר'. קדושי עליון התייחסו אל דבריו כאל דברי הראשונים!
לאחר הקדמה זו, ניגש אף אנו בדחילו ורחימו להסכית לדברי קודשו של ה'חתם סופר' אודות הנושא בו פתחנו – כיצד יתכן שבבית יהודי, 'אידישע שטוב', יגדל בן סורר ומורה? הלא בן סורר ומורה הוא הדוגמא השלילית ביותר של חינוך קלוקל. מהו השורש עליו נוכל להצביע עליו ולומר – כי זהו הגורם לילד לצאת כה מופקר, סורר ומורה, זולל וסובא?
התשובה טמונה בלשון הפסוק עצמו, מאיר את עינינו ה'חתם סופר'. "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה – איננו שומע בקול אביו ובקול אמו". הפשט הפשוט הוא כמובן שאינו שומע לקולם ואינו עושה את אשר הם מצווים אותו. אך ניתן לפרש גם שהוא אינו שומע את קול אביו ואת קול אמו.
איזה קול הוא איננו שומע? את קול אביו בשעת לימוד התורה! את קול הנעימה הנצחית של ההתעמקות בגמרא בוקעת מפיו! את קול ההערכה והאהבה הרוחש לו אביו בשעת הלימוד הקבוע שלהם, ולכן הוא אינו מרגיש את מתיקות התורה!…
כך גם הבן אינו שומע את קול אימו. את קול בכייתה כשעומדת ב'שמונה עשרה' לפני בורא עולם ושופכת תחינה! את קול יפחתה באמירת תהילים! את קול תחנוניה בשעת הדלקת נרות שבת קודש ובשאר זמנים מסוגלים ששערי שמים פתוחים בהם לתפילה! הוא אינו שומע את קול אמו מלמדת אותו "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך", וחוזרת עמו מדי בוקר מיד עם הקיצו משנתו על ההודאה הראשונית הבסיסית: "מודה אני לפניך"!…
אילו היה הילד שומע את כל הקולות הטהורים הללו, אכן היה בכוחם לחדור עמוק לתוככי ליבו ולהותיר בו רושם בל ימחה, וכך היתה מתעצבת דמותו ברוח התורה והמסורה. אולם הבן לא שמע את הקולות הללו, להיפך, הוא שמע קולות של תאוה לאשת יפת תואר, של גשמיות, של יצר הרע, ואם אלו הם הקולות שהגיעו לאוזניו מינקותו – מה יעשה הבן ולא יחטא? כיצד לא יצא בן סורר ומורה?!
באימרה נוקבת זו של ה'חתם סופר' טמון אחד היסודות הגדולים ביותר לבנין הבית היהודי על מכונו: החדרת האווירה הראויה בבית. אותו קול הלימוד של האבות, ברצינות, בהתלהבות ובחשק, וקול הבכיה של האמהות הצדקניות, המתחננות לבוראן שתזכינה בבנים הגונים וצדיקים – גידל עדרים עדרים של צדיקים וחכמים, והוא מועיל יותר מכל הסגולות, הברכות וקברות הצדיקים. מה שהילדים רואים בבית! מה חשוב לאבא ובמה הוא משקיע. מתי האמא מתרגשת, ועל מה אמא מתחננת! משפיע יותר מהרבה סגולות ועניינים אחרים.
"שערי דמעות לא ננעלו"
שתי נקודות עיקריות עולות מדברי ה'חתם סופר': ראשית, הענין של דוגמא אישית מצד ההורים. כדי לזכות לבנים תלמידי חכמים יראים ושלמים, צריך להקרין התנהגות נאותה בבית בדיוק כפי שההורה מצפה מבנו לנהוג. שנית, ואולי הוא אף חשוב מכל – זהו כח התפילה.
נפתח בכמה מילים על כח הדמעות והתפילות של ההורים, וכוחן המופלא לחולל פלאות, הן מהבחינה הסגולית והן מהבחינה המציאותית:
חז"ל אומרים (ברכות לב, ב): "אמר רבי אלעזר, מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה… ואף על פי ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר 'שמעה תפלתי השם ושועתי האזינה, אל דמעתי אל תחרש'".
כח הדמעות הוא כח אדיר שניתן ביד האדם, ובכוחו יכולת לחולל פלאות ממש. את כל התפילות שהאדם מתפלל, בודקים למעלה אם הן ראויות לעמוד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ומי יאמר על עצמו זיכיתי ליבי ותפילתי ראויה להתקבל. אבל בדיקה זו מדלגת על תפילה שבאה עם דמעות!
הדמעות מסמלות את עומק הלב, את השתפכות הנפש, ואבינו שבשמים אינו מסוגל, כביכול, להישאר אדיש לצערם של בניו כשבוכים!
הגאון הקדוש רבי צבי הירש קאיידנובר זצ"ל בספרו 'קב הישר' (פרק ח) כותב: "ויראה להתפלל בדמע, כי תפלה בדמעות היא קרובה מאוד להתקבל… ומרוב חשיבות התפילה בדמעות, הפתח אשר נכנסים שם התפלות אשר הם עם דמעות – אינו פותח אותו פתח שום מלאך או ממונה, כי אם הקדוש ברוך הוא בעצמו ובכבודו… וכשהתפילה היא עולה למעלה, אז יוצא לקראתה אוֹפַן אחד ושמו ירחמיאל… ונוטל את אותה התפלה עם דמעות, ומעלה אותה והיא עולה ומתקשרת למעלה למקום גבוה מאד".
מבהיל הרעיון! הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מטפל בתפילה זו!
אבי מורי זצ"ל היה נוכח פעם בבית מרן ה'חזון איש' זצ"ל, כאשר הגיע ידידו הטוב הרה"ג רבי שלמה לורנץ זצ"ל, וברצונו לייסד ישיבה ל'חלשים'. נרעש ה'חזון איש' והתנגד בתוקף: "אין 'חלשים'! הכשרונות יגיעו לילד בלי שום תקדים הגיוני. הוא יעמוד בפינה של הכביש, וכשיעבור לרחוב השני פתאום יתגלו אצלו כשרונות".
באחת משיחותיו סיפר ראש הישיבה, מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל, כי שמע מה'חזון איש' את פשר התנגדותו: "הדמעות של האמהות והסבתות פועלות שאין חלשים! כל אחד יכול לשגשג ולצמוח בזכות אותן תפילות ודמעות, גם אם נראה לנו במבט ראשון לא כך!"…
עוד מסופר, כי מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל הלך פעם ברחובה של עיר עם בנו הגאון רבי רפאל זצ"ל, חלף על פניהם אדם אחד ואמר לרב: "כבוד הרב יכול להיות מרוצה מבניו שכולם, ברוך השם, הולכים בדרך הישר".
בתחילה לא הגיב הרב מאומה לדברי האיש, והמשיך ללכת בדרכו. אך לאחר כמה רגעים נעצר ואמר לבנו: "רוץ אחרי האיש הזה, ותאמר לו כך: "האם בחינם זה בא לי? כמה דמעות שפכתי בשעה שנדנדתי את עריסותיכם!"…
הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל כתב קטע מרטיט לב, בו הוא תולה את סיבת זכייתו העצומה לראות עולמו בחייו – בנין וחתנין גדולי עולם, בכך שהרבה להתפלל ולהתחנן לפני בוראו. זו לשונו:
"ומרגלא בפומי 'ותהי מיטתי שלימה לפניך' בתפילת 'שמע קולינו' וקודם 'יהיו לרצון אמרי פי'… כך שמעתי מפי קדוש גאון ישראל רבי רפאל שפירא זצ"ל בעת למדי בישיבת וולוז'ין, שהיה מתפלל תפילה זו בשמונה עשרה שלש פעמים ביום. מאז התחלתי ולא פסקתי, וזאת עמדה לי ולא תמוש עד עולם".
או כפי שכתב במקום אחר את משאלת ליבו הנוגעת ללב: "השם יתברך נגדו כל תאוותי ואנחתי ממנו לא נסתרה, כי יזכני השם יתברך בבנים וחתנים תלמידי חכמים ויראי אלוקים באמת"…
זהו כוחה האדיר של תפילה וכוחן של דמעות!
אחת המשפחות המפוארות והמכובדות בירושלים, היא משפחת קופשיץ המפורסמת. משפחתו של הסבא הגאון הצדיק רבי צבי הירש קופשיץ זצ"ל, מגדולי וצדיקי ירושלים של מעלה, והסבתא הרבנית הצדקנית מרת חיה רוחמה ע"ה. הם זכו למה שבודדים בכל דור זוכים – לראות את כל בניהם וחתניהם ללא יוצא מן הכלל תלמידי חכמים מובהקים, ומרביצי תורה והוראה.
מתוך שלל המעלות הנשגבות של זוג צדיקים אלו – ההקרבה, הדוגמא האישית, הצדקות ויראת השמים ועוד ועוד, בלט כיהלום נשגב כח תפילתם, תחינותיהם ובקשותיהם לזכות בצאצאים גדולי תורה.
על מצבת קברו של רבי הירש קופשיץ נכתב: "גידל ילדיו לתורה מתוך הדחק, בתפילות ותעניות"…
את הסבתא, הרבנית קופשיץ עליה השלום, כולנו עוד זוכרים היטב. ספר התהילים לא מש משולחנה כל הימים. בכל עת מצוא היתה שופכת שיח ותפילה חמה על חינוך ילדיה ועל הצלחתם הרוחנית.
בני הבית העידו, כי היה זה מחזה מעורר ומלהיב לשמוע אותה מברכת מידי יום ברכות התורה בכוונה רבה ובדמעות שליש. לא היה מי שנותר אדיש למשמע תחינתה מקירות ליבה: "ונהיה אנחנו וצאצאינו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה"… מאידך גיסא, גם אין מי שלא רחב ליבו כשבירכה "אשר בחר בנו מכל העמים"… ניתן היה להרגיש בחוש את שמחתה ואושרה על שזכתה להיות חלק מהעם הנבחר.
אין זה פלא שעם כאלו תחינות ותפילות, יחד עם השראת אוירה נעימה ושמחה בבית; מרוחניות, מכל דבר שבקדושה, ישנן כאלו תוצאות: צומחים בנים וחתנים גדולי תורה, לשם ולתהילה בכרם בית ישראל.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')