"תוכל לעשות לי טובה ולהתלוות אליי בהליכתי להר ציון?" הנער הצעיר שמח על ההזדמנות. לא בכל יום נקרית לפניו אפשרות לצאת לטיול הרפתקני. "לך אחריי", אמר לו האיש. "כשנגיע להר ציון עליך לצעוד בזהירות, שלא להיחשף לחיילים הירדנים".
השנה תשכ"ו (1966), בימים שבהם השליטה בירושלים הייתה חצויה בין ישראל לירדן. באותו זמן חי בירושלים יהודי פשוט, אליהו נענה שמו. בבעלותו היה קיוסק קטן, בפינת הרחובות צפניה ויחזקאל.
מנהג קבוע היה לו. בכל יום שלישי, כאשר החנויות בירושלים נסגרו מוקדם מהרגיל, היה סוגר את הקיוסק והולך להר ציון, שהיה בשליטת ישראל.
בהגיעו להר היה עולה לגג קברו של דוד המלך ומתפלל. זה היה המקום הקרוב ביותר לכותל המערבי. משם גם היה אפשר לראות את שתי השורות העליונות של אבני הכותל.
באחד מימי שלישי האלה באה ההצעה לנער ישראל גליס, שהיה אז בן 15. "אשמח מאוד להצטרף אליך", השיב גליס הצעיר.
"תחילה עלינו לעבור דרך ביתי", אמר אליהו. השניים יצאו לרחוב האמרכלים פינת יוסף בן-מתתיהו ששם התגורר. מהבית יצא אליהו ובידו סל גדול וריק. הוא החל בהליכה מהירה, וגליס בעקבותיו.
מכאן ואילך התנהגותו של אליהו עוררה יותר ויותר את תמיהתו של הנער. לאורך הדרך, שככל הנראה תוכננה מראש, אסף אליהו מעל חומות האבן של הבתים שאריות לחם יבש, וקיבץ אותן אל תוך הסל הגדול שבידו.
כשהתקרבו השניים להר ציון הזכיר אליהו לגליס שעליו ללכת בזהירות. באותם אזורים יכלו החיילים הירדנים שעל חומות העיר העתיקה לפגוע בהם, ונדרשה שימת לב מיוחדת. כעבור כמה דקות הגיעו השניים בשלום לגג קברו של דוד המלך.
כאן הוציא אליהו את שאריות הלחם שאסף ושפך עליהן מעט מים. כעבור זמן מה החלו להופיע יונים, נטלו את חתיכות הלחם במקורן ועפו במהירות.
"אתה רואה מה קורה פה?", שאל אליהו את גליס. "בהחלט", השיב הנער בעליצות, "אני רואה יונים. נראה לי שגם ליד ביתך מצויות יונים. מדוע אתה סוחב סל להר ציון כדי להאכיל יונים?!".
שאלתו של גליס לא עשתה רושם על האיש. "התבונן וראה מה קורה פה", חידד. הנער התבונן וראה שליד חתיכות הלחם הניח אליהו פתקים קטנים.
"בפתקים האלה כתובות בקשות של יהודים רבים, שרוצים כי תפילותיהם יובאו אל אבני הכותל. היונים, שנוטלות את הלחם, לוקחות איתן את הפתקים ועפות אל אבני הכותל. שם הן אוכלות את הלחם, ומשאירות את הפתקים על אבני הכותל".
ההסבר של אליהו הדהים את הנער, והוא קיבל את דבריו בתמימות. ואולם כעבור זמן החל הנער לפקפק בהיתכנות הדברים, שאכן הפתקים מגיעים אל הכותל. הוא לא תיאר עד כמה קרוב היום שבו יוכל לאמת את הדברים.
שנה לאחר מכן, בליל כ"ח באייר תשכ"ז, שהה גליס עם חבריו במטבח החשוך של ישיבת חברון, שהיה ממוקם במרתף. מלחמת ששת הימים פרצה. הפגזות כבדות ניחתו על ירושלים.
גליס החליט לצאת מהמקלט וללכת להר הרצל, שם שהה אביו המגויס, שעסק בזיהוי וקבורת חללים מטעם הרבנות הצבאית. "באתי לעזור", אמר לאביו, שהופתע לראות את בנו.
ופתאום נשמעה קריאה אדירה. "הכותל בידינו! ירושלים משוחררת!", צהלו כולם. ההתרגשות שאפפה את כולם הייתה עצומה. באותו רגע עצרו החיילים ממלאכתם. פני כולם הופנו למקום אחד: הכותל המערבי.
ביום חמישי עלה גליס לג'יפ הצבאי הראשון שיצא מההר לעבר שער האריות. משם צעד ברגל אל הכותל. כנער ירושלמי, דור עשירי לתושבי העיר, חי גליס את סיפורי הכותל. סבו התגורר ברובע המוסלמי, מרחק חמש דקות הליכה מהכותל. והנה הוא זוכה בעצמו לראות את הכותל שאליו נכסף כל-כך. התרגשות עצומה מילאה אותו.
עם בואו אל הכותל העסיקה את גליס מחשבה אחת: היכן הפתקים של אליהו נענה? הוא מיהר אל הרחבה הצרה, וגילה כי הפתקים אכן הגיעו ליעדם.
גליס הנרגש אסף ערימה של פתקים ושמר אותם אצלו. כששב לירושלים, כבר ירד הלילה. הוא הלך אל ביתו של אליהו. "ראה, הנה הפתקים ששלחת לכותל!", קרא בהתרגשות.
"למה לקחת אותם משם?", הגיב אליהו בנימת תוכחה קלה. "השב אותם למקומם". לבסוף החליט אליהו להשיבם בעצמו. הוא צעד למעבר מנדלבאום, וביקש מהחיילים לעבור ליד הכותל ולהשיב לשם את הפתקים.
תחילה סירבו החיילים מחשש שייפגע מירי צלפים, ואולם אליהו לא ויתר ולבסוף שכנע את החיילים ללוותו לכותל, ושם החזיר את הפתקים למקומם.
(מפי הרב ישראל גליס – שיחת השבוע)