יסוד גדול אמר ת"ח 'ראש כולל' בעיה"ק ירושלים ת"ו, כשהוא מביא לזה הוכחה ודוגמא נפלאה מחיי היום-היום, שני ידידים נערכו למסע (טיול) ביחד, ונדברו ביניהם שעליהם לקום משנתם בשעה 5:00 לפנות בוקר, בכדי להספיק את כל אשר הם רוצים להספיק במסע הארוך, והנה 'למעשה' ראובן קם בשעה הנקובה, ואילו שמעון המשיך בתרדמתו העמוקה… ולכשנתבונן בדבר מדוע באמת שמעון איננו.. וכי לא רצה לצאת לטיול… אלא שבתוך לבבו ובעומק הכרתו הפנימית עשה לעצמו 'חשבון' שגם אם יקום מאוחר לא יקרה כלום… כי או יצאו בשעה מאוחרת, או באופן ה'גרוע' ביותר לא יחרב העולם אם לא יסע לטיול… נמצינו למדים שהכל תלוי בעומק ההחלטה והקבלה, אם יודע שמוכרח הוא לקום ואין כאן שתי ברירות – בוודאי ש'יתנתק' מהמיטה בזמן… אך אם בעמקי לבבו עדיין פוסח הוא על שני הסעיפים… אכן יקשה עליו לעמוד במילתו…
ובזה ביאר עומק דברי רש"י הנודעים בפרשת יתרו(יט ה) 'ועתה, אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות' [שרגילים להבין דברי רש"י שכוונתו שכל ההתחלות קשות היינו בקיום ה'קבלה' בפועל, שתחילתו קשה ולבסוף יערב לכם לאחר זמן, אך על פי האמור יש לומר] שכל התחלות קשות הכוונה היא להתחלה בשעת קבלת הקבלה… כי אם תהיה הקבלה מוחלטת מתוך הידיעה הברורה שמוכרח הוא לעמוד בה הרי מכאן ואילך יערב לכם, וכבר יהא נקל לאדם לקיים זאת למעשה… וזהו הדרך הישרה שיוכל האדם לעמוד בקבלותיו, מתוך שיעמיק בעצמו נחיצותה ועד כמה מוכרח הוא לשמור ולעשות ולקיים אותו גדר וקבלה טובה.
והנוגע לדידן כגון לעניין הקימה לזמן קריאת שמע, כיצד ראינו יראי שמים הקמים לזמן קריאת שמע אף אם לא עבר מזמן שכיבתם יותר משעה או שעתיים, אלא כי טבוע בדמם ענין זה – א"א להפסיד זמן קריא"ש בעד כל הון דעלמא, מילא יקומו לקריאת שמע , וכן הוא בכל דבר, אם בעת הקבלה תדע מה זה 'תורה , תפילה קדושה וכו", ממילא יקל עליך לקיים הקבלה כדת וכנכון.
ויתבאר במעשה באחד שהיה הולך ל'שיעורים' אצל מומחה לדיאטה בעבור שחשב כי נחוץ לו להוריד מעודף משקלו, בשיעורים אלו היה שומע הדרכות למיניהם – מה יאכל ואיך יאכל, כמה יאכל ומתי יאכל. יהודי זה 'גבאי' היה בבית מדרש גדול בעירו, מנהג היה בבית מדרשו לערוך קידושא רבה ביום חג השבועות במאכלי חלב שכל אחד מהמתפללים היה מביא מביתו בערב יו"ט, ומתפקידו כגבאי, היה מסדרם במקרר שיהא דבר דבור על אופניו, כל מזונות בכבוד הראוי לו , ובמקומו הראוי לו.
בתוך כדי עבודתו ובהריחו את כל ה… נזכר הגבאי שלמעשה זה כמה שעות לא בא דבר מאכל לפיו וכו' וכו' וכבר נטל הסכין לכבד את עצמו ב'חתיכה הראויה להתכבד' כראוי לגבאי 'נכבד' כמוהו, אבל מיד נזכר מ 'ראש ישיבתו לדיאטה' ומשיעורים הכלליים ששמע ממנו, אבל מצד שני הרי רעבונו גובר עליו, תוך כדי כך נטל הטעל' (טלפון) לידו ודיבר עם 'ראש הישיבה' כדת מה לעשות בסוגיא הסבוכה שנקרתה לפניו, החל ראש הישיבה לעוררו בטוב טעם ודעת, כי עליו להזהר שלא לבייש את רבותיו, ויזכור כל אשר למד בשיעורים הנודעים, ואף גם זאת עליו לידע שכל המחלל… בסתר נפרעין ממנו בגלוי – כי הכל יכירו וידעו עליו שלא עמד בנסיון.
אחר זמן כשב"ה הצליח הלה להוריד מעל עצמו משקל גדול של עשרה קילו, שבחו ראש הישיבה בפני שאר התלמידים, ואף הוסיף לשבח את התלמיד כי בבוא נסיון לידו באותו 'ערב שבועות' קשה, הלך אצל חכם (הכוונה על עצמו) וביקש רחמים על עצמו, ושמע לקול הדרכתנו והצליח לעמוד בנסיון. נענה התלמיד ואמר, הרי אלו דברי שטות, וכי יש בכל 'שיחות' הללו איזה מקום לעצור אדם בעד תאוותו, כח זה ניתן לנו רק בתורתנו הקדושה, ברם, אף אחר ששמע את כל 'שיחת המוסר' עדיין לא נרגעה רוחו, בלית ברירה נטל לעצמו חתיכת בשר (נקניק) קטנה, ובזה תמה ונשלמה כל המערכה. וברגע שטעמתי טעימת מה מהבשר מיד שקטה רוחי, ושכחתי מכל רעבוני…
ולמעשה, כן צריך לראות כל 'קבלה' אשר אנו מקבלים על עצמנו, שתדמה בעינינו כאותה 'חתיכת בשר' קטנה זו, שהעמידתו כעומד בפני כותל עבה שאין בידו להזיזו בשום פנים ואופן.
הנה נא מגדל גבוה רם ונישא בגובה מאה קומות
פעם נשאל הגה"ק הגרי"ז מבריסק זצוק"ל, מדוע מחמיר הרב בכל דבר וענין, ותמיד הוא מוסיף חומרות וגדרים להתרחק ביותר מדבר איסור, ילמדנו רבינו מה טעם לריבוי חומרות הללו. ענה הגרי"ז ושאל את שואלו, הנה נא מגדל גבוה רם ונישא בגובה מאה קומות, וגגו רחב ידיים בלא כל מעקה וגדר בשפת הגג, האם תסכים לשכב ולישן הלילה על גגו, הרחק משפתו… ענהו היהודי – לא, לא, כי חושש אנכי על חיי… שמא אפול מתוך שינתי עדי ארץ , שאלו הגרי"ז מדוע תחשוש, מתי נפלת ממיטתך בפעם האחרונה, וכ"ש בגג זה שרחב ידיים הוא ונמצאת שוכב רחוק כמה וכמה אמות משפת הגג. אך היהודי בשלו עמד שעדיין חושש הוא ולא יסכים אף תמורת הון רב לישון על ראש הגג. אמר לו הגרי"ז, אם על הגוף הגשמי תחשוש שמא תפול חלילה בהעדר מעקה בשפת הגג, על אחת כמה וכמה, בדבר רוחני שהנשמה תלויה בו, כמה צריכים להתקין גדרים ומעקות וכל המרבה הרי זה משובח, כי גדול הוא החשש פן יפול הנופל ממנו.
אף אנו נאמר, אם הגרי"ז דיבר על דברים שאין בני אדם ממהרים להיכשל בהם ועל עבירות הקלות, מה נעני אבתריה, כשהמדובר מענייני קדשים אלה, שאינם דומים אלא למגדל גבוה מיליון קומות וגגו צר מלהכיל את גופו של אדם ואף מעקה אין, שכמעט ולא שייך שהשוכב עליו לא ימצא את עצמו למטה בריסוק איברים, כאשר ראינו ושמענו מעשים בכל יום ל"ע, על אנשים יראי שמים שנגעו בכלי משחית הלזה, ולא עבר זמן ארוך, וכבר ראינו נשמתם שרופה וחרוכה בתוך גוף קיים…
ואותם המורים היתר לעצמם שניתן למצוא בו תועלת לדברים שבקדושה, הרי הם נדמים לאותו מעשה שהיה בעשיר שזה דרכו כסל למו לענג עצמו בכל מיני תענוגות בלא שהכניס עניים לביתו, והנה אירע שהתקלקלו הדגים שבישלו בביתו ויבאשו ותעל צחנתם השמימה, ויאמר אותו עשיר למשרתיו עושי רצונו שממש עוון פלילי הוא להשליך הדגים לפח האשפה… ובכדי שלא לעבור על 'בל תשחית' מן הראוי להעניקו במתנה לאחד העניים למען ישביע רעבונו. ואכן מלאו אחר דבריו ונתנו לעני שבגודל רעבונו לא שת ליבו לסרחון הדגים ואכלם, ובעקבות כך נתקלקלו מעיו עד שהגיע לשערי מות. כשמוע כן העשיר מיהר לבקרו ולראות בשלומו שהלא 'ידידו' הוא ומלחמו אכל. כעבור כמה ימים מת העני במחלתו, ויצא העשיר ללוותו בדרכו האחרונה, ואף פנה לבית האבלים לנחם אותם באבלם על מות אביהם. או אז התפאר העשיר במעשיו 'הנאצלים', ואמר לבני ביתו, הנה ראו נא כי צדק היה בדברי שלא להשליך את הדגים לאשפה, כי על ידם זכיתי לקיים ארבע מצוות, צדקה והכנסת אורחים, ביקור חולים, הלווית המת וניחום אבלים. וכמה שוטה ורשע הוא, אשר תחת שיכה על חטא על מעשיו הנלוזים הרי הוא מתפאר בעצמו כי טוב הוא. ואף אנן נענה ונאמר לאותם המצטדקים ב 'הוראת היתר' ואומרים כי ניתן להתפלל באותו כלי משוקץ ולומר תהילים, ואפילו אומרים בו את סדר ה'סליחות'… ובמקום להשליך נבלה סרוחה זו לאשפה ולקיים מצות ובערת הרע מקרבך, אזי שלום על נפשם שצדיקים גמורים הם המקיימים מצוות רבות 'בדגים' מקולקלים וסרוחים .
(מתוך 'באר הפרשה' יתרו תשפ"ג)