"ועשית את מצוויתיו ואת חוקיו" (כ"ז, י')
הייתי פעם בסמינר לבעלי תשובה. בין הקהל היתה אשה שבעלה החל לחזור בתשובה, אבל היא התנגדה לכך נמרצות. שלוש שנים תמימות עמל בעלה לשכנעה, עד שנאותה לבוא לסמינר.
במהלך ימי הסמינר היא שמעה דברים נפלאים על היהדות. ביום האחרון, כאשר נערך סימפוזיון לכל משתתפי הסמינר, היא בקשה את רשות הדיבור ואמרה:
"התרגשתי מאוד מכל השיחות ששמעתי בסמינר, אבל כל הדברים הנפלאים האלו נראים לי כה גבוהים, השגתם נראית בעיני כמו טיפוס על מגדל אייפל, איני רואה כיצד אוכל להגיע לשם!"
כל השומעים ניסו לענות לה, אבל כל תשובותיהם לא התקבלו על דעתה, ואז בקשתי את רשות הדיבור ואמרתי: "גברת נכבדה, אם תנסי לטפס על קירות מגדל אייפל מבחוץ, בודאי תיווכחי לדעת כי הקירות תלולים והטיפוס יהיה בלתי אפשרי. הדרך היחידה להגיע לראש המגדל, היא להיכנס למעלית וללחוץ על אחד הכפתורים. אז ניתן להגיע לכל קומה שרוצים.
"כניסה ליהדות פירושה – שמירת שבת, כשרות וחוקי משפחה, והשאר יבוא לבד. הרי את בפנים, ומכאן כבר סלולה הדרך להגיע למעלה".
כיום אשה זו צדקת, אפילו יותר מבעלה…
הכל ענין של משקפים
אמי ע"ה היתה מעירה אותי בכל אסרו חג, אחרי חג סוכות ואחרי חג פסח, בשעה שבע בבוקר ואומרת לי: "קום! היום מניחים תפילין! סבא שלך – אביו של אביך – היה ער כל הלילה מרוב התרגשות. הוא היה אומר: 'אינני מסוגל לישון! כבר שבוע לא הנחתי תפילין. סוף סוף בבוקר אניח תפילין'… ואם סבא שלך היה ער כל הלילה בגלל התפילין – לך מותר לקום בשעה שבע להניחם"…
המצוות הינן הזדמנויות שיש בידינו ללקוט יהלומים. צריך לייחל ולצפות לאפשרות הזאת לקיים מצוה. גם אם, למשל, לא תמיד נעים ונוח להגיע הביתה, יש חילוקי דעות בין הילדים להורים – מכל מקום צריך לזכור שזוהי הזדמנות לחטוף יהלומים! לקיים מצוות כיבוד אב ואם.
בסמינרים אנו נתקלים בבעלי תשובה שמסרבים לחזור הביתה, וטענתם בפיהם: ההורים פוגעים בהם על ההחלטה שקיבלו.
צריך להבין את ההורים! הם אינם אנשים רעים, חלילה. הם חיים בעולם אחר. צריך להגיע הביתה ולכבד את ההורים, מבלי להיכנס לויכוחים. אם פוגעים בכם – אל תקחו ללב! זה הנסיון שהקב"ה העמיד אתכם בו! תשמחו על ההזדמנות שיש לכם לקיים מצוות כיבוד אב ואם, ותקיימו אותה בשלימות ובשמחה!
לא אחת ולא שתיים, נתקלים בהורים מבוגרים הזקוקים לעזרה רבה, ואחד מהילדים מרגיש שרוב רובו של העול נופל עליו, והוא ממורמר בלבו על אחיו שאינם חולקים עמו בנטל…
הכל ענין של משקפים!
לאלו משקפים אני מתכוון? ניתן ללמוד מהסיפור הבא.
לפני המצאת הברזים ומערכות הפצת המים, היה צורך לשאוב את המים באופן ידני מהנהר. תפקידו של שואב המים היה קשה ומפרך מאוד. ראשית היה עליו להתכופף לעבר הנהר ולמלא את הדליים במים, לאחר מכן לשאת את הדליים הכבדים על כתפיו, ללכת מבית לבית להביא את המים, וחוזר חלילה.
באחד הימים פגש מאן דהו את יענק'ל שואב המים בן השמונים, פוסע בכבדות עם הדליים על שכמו, כשהוא גונח ונאנח.
"יענק'ל, מה שלומך? מה קרה לך? מדוע אתה נאנח?", שאל הלה את שואב המים, שהשיב בעצב: "מצבי רע מאד! בגיל כה מבוגר עלי להתכופף, לשאוב מים, לשאת משא כבד על גבי, ללכת מבית לבית, ולפעמים אפילו לעלות לקומות העליונות כדי להביא מים לבני העיר! קשה לי, כואב לי, לכן אני כה נאנח!".
למחרת שוב פגש האיש את יענק'ל, שהלך עם דליי המים כשהוא מחייך ומפזם בשמחה.
"יענק'ל, מה שלומך?", שאל הלה את שואב המים שהשיב במאור פנים: "חסדי ה', ישתבח שמו! בגיל כה מבוגר אני עדיין מצליח להתכופף, למלא מים, לשאת משא כבד על כתפי, ללכת מבית לבית, ולפעמים אפילו לעלות לקומות העליונות כדי לספק מים לבני העיר! איזה חסד! איזו ברכה מאת ה' יתברך!"…
מה השתנה אצל יענק'ל? הרי גם ביום הראשון וגם ביום השני הוא עסק באותה מלאכה מפרכת?
התשובה היא: הוא החליף את המשקפים השחורים במשקפים ורודים!
אם נסתכל על הכל במבט של אמונה ונדע כי הכל מאת ה' יתברך והכל לטובתנו, כיון ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב", ממילא חיינו יעשו רגועים ושלווים.
אף אחד לא מזמין לעצמו ניסיונות. אבל אם יש ניסיונות – צריך לתפוס אותם בשתי ידים. לשמוח בהם. להסתכל עליהם במשקפים הנכונות. הרי אם הייתם יורשים מהוריכם הזקנים מכרה יהלומים, והיתה תורנות בין האחים: כל יום כורה מישהו אחר, ומה שהוא כורה – שלו הוא, האם הייתם מרגישים ממורמרים אם היו האחים מוותרים לכם, ואומרים לכם: 'כרו ביום שלנו והיהלומים שלכם הם'?…
אם מרכיבים את המשקפים הנכונות, משכילים להבין שכיבוד אב ואם זה מכרה יהלומים! ולתפוס את המצוה הזאת בשתי ידים.
צריך לחכות למצוה, לשמוח בעשייתה! לגויים הקב"ה נתן קיוסק קטן עם שבעה פריטים, ואנחנו קיבלנו סופרמרקט עם שש מאות ושלושה עשר פריטים, ועל זה אנחנו מברכים בכל בוקר: "שלא עשני גוי".
כך צריך להיות מבטנו על קיום המצוות!
(מתוך 'אריה שאג' דברים)
המתכון למחיקת עונות ולחיים טובים
כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות (ח, א)
המחויביות הקימות עם החזרה לשגרה
רק לפני כמה ימים בכינו כולנו, התאבלנו על חורבן בית המקדש. עברו כמה ימים, ועכשיו כולם שמחים. שומעים מוסיקה, הולכים לים… הכל בסדר… מה קרה? בית המקדש כבר נבנה? היה פעם בית מקדש, בכינו עליו כמה ימים, איך אפשר לחזור לשגרה?
חז"ל אומרים, שאחרי שבית המקדש נחרב – אנשים לא היו מסוגלים לאכול ולשתות, להתחתן ולנהל חיים נורמליים. העולם היה שבור ורצוץ מהחורבן. אנשים נכנסו לדכאון והדבר הזיק לבריאותם. משום כך הורו חכמים שיש להחזיר את העולם למתכונתו. עולם כמנהגו ינהג, ובד בבד עם החזרה לשקרה מוטל על כל אחד ואחד להקדיש זמן לבכות על החורבן, וכפי שנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים א, ג): "ראוי לכל ירא שמים שיהא מצר ודואג על חורבן בית המקדש". בלילה תקום לתיקון חצות, תשאיר אמה על אמה לא מסוידת זכר לחורבן, אשה תענוד תכשיט אחד פחות, בחתונות בירושלים לא ינגנו בכלי נגינה, אך מעבר לזה, ולעוד כמה פרטים נוספים, עולם כמנהגו נוהג.
אבל מכאן ועד להיות שקוע במוסיקה, בזמרים, בלהקות ובתזמורות עד למעלה ראש – הדרך ארוכה. עקב החורבן אסור אף בכל ימות השנה להאזין לנגינה. לפני עשרות שנים באו פורקי עול וערכו ערבי מוזיקה עם תזמורות נרחבות, ומה יעשה הבן ולא יחטא? הרי הנוער נמשך בחבלי קסם אל המוזיקה!
בא יהודי פיקח וצדיק, בשם רבי מאיר כהן זצ"ל, חותנו של הגאון רבי יהודה שפירא זצ"ל, וערך כל שבועים-שלשה הכנסת ספר תורה עם מוזיקה, שמחת בית השואבה עם מוזיקה, וכן הלאה על זו הדרך. כך הוא נתן לנוער שומר התורה והמצוות מוזיקה כשרה, כדי שלא ימשכו למוזיקה הפסולה, ועל ידי זה הציל רבים מרדת שחת!
עלינו להפנים בצורה ברורה ביותר, שמוטלת עלינו חובה גדולה להתאבל על החורבן. חז"ל אומרים שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. פירוש הדבר, שכל דור יכול היה להביא את המשיח, אם היה מתאמץ קצת יותר! הבעיה שלנו שאנחנו מרגישים כמי שעושים טובה לקב"ה שאנחנו מניחים תפילין ושומרים שבת, ובנוסף לזה עוד הולכים לשיעור תורה… ואם נוסיף לזה שאנחנו גם משתדלים לא לגנוב ולא לשקר – כמה מחמאות מגיעות לנו… ובודאי שאין לבוא לעינו בטענות שעלינו להתאמץ יותר…
רבונו של עולם כאוב. יש לו מיליוני ילדים שהם נכים רוחנית ומסתובבים ברחובות. גלוי וידוע לפניו שכל הילדים האלה יכלו להיות קדושים וטהורים, כמו ילדים אחרים שלמדו במוסדות חילונים וזמן קצר לאחר חזרתם בתשובה נכנסו לישיבות והם מדברים בלימוד כתלמידי חכמים ותיקים.
בעל "סדר היום" כתב כבר לפני מאות שנים: אם ברצונך לנחם את הקב"ה, עליך לקבץ בתשעה באב מספר אנשים ריקים ופוחזים, וללמוד איתם. מה שמנחם את הקב"ה הוא שילדיו חוזרים בתשובה.
אמנם, כל זה טוב ויפה לאדם שיוצא להחזיר אנשים בתשובה, אך כיצד בחורים היושבים ולומדים בישיבה יכולים להחזיר אחרים בתשובה?
אלא שישנן הנהגות נאותות לבן תורה, שכאשר הוא נוהג לפיהן – גם הוא יכול להחזיר אנשים בתשובה, ללא כל דיבור.
ה"חזון איש" זצ"ל אומר, שמי שיושב ולומד בהתמדה גורם לכך שנכנסים הרהורי תשובה בליבם של אנשים אחרים שהוא כלל לא מכיר, והם חוזרים בתשובה.
דרך נוספת היא: לקנות לב אדם בשני שקלים ולהחזירו בתשובה. כיצד? אתה יושב במונית, הנהג מתחיל להתווכח איתך על שני שקלים, ואתה יודע שהוא לא צודק. עומד לך על קצה הלשון להתווכח איתו ולא לשלם לו בשום אופן את הסכום הזה, אבל מה יקרה בעקבות כך? הנהג יחשוב לעצמו שזוהי התנהגות של כל החרדים, שרבים על כל שקל. לעומת זאת, אם תפרגן לו ותאמר: "קח את הכסף ושיהיה לך לבריאות", יש סיכוי שהנהג יסתכל אחרת על החרדים.
אותו דבר גם בבית, ברחוב ובמכולת. כשאתם חוזרים לביתכם תעשו מהפכה. "מי מוריד את פח האשפה?" "אני". "מי הולך למכולת?" "אני" "מי מסדר?" "אני". תעשו אוירה בבית שתגרום לכל המשפחה לשמוח בבואכם. כשתראו שיש מריבה בין האחים ,תיישרו את ההדורים.
דבר נוסף שיש להקפיד עליו הוא נקיון הבגדים, וכדברי הגמרא (שבת קיד ע"א): "כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, שנאמר (משלי ח לו) 'כל משנאי אהבו מות'", ופרש רש"י: "שממאסין עצמן בעיני הבריות, והבריות אומרים: אוי להם ללומדי התורה שהם מאוסים ומגונים, נמצא זה משניא את התורה".
כשבני הבית והשכנים יראו את בחור הישיבה כשהוא נקי ומסודר ומפיץ סביבו אור והטבה, הם יאמרו: 'אם כך נראה בן תורה, כדאי ללמוד תורה!', ואף הם ישלחו את ילדיהם לחינוך תורני, וכפי שאומר הפסוק (דברים ו, ה) "ואהבת את ה'" ומפרש רבינו בחיי: "אהבהו לפני הבריות".