הגמרא (שבת כא ע"ב) שואלת: "מאי חנוכה?" ועונה: "בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אל פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".
על השאלה הנודעת "מאי חנוכה?" נאמרו תשובות רבות, אך התשובה העיקרית היא, כי חג החנוכה נקבע על עצם הנצחון של מעט אנשים אשר החזיקו באמת הצרופה ועמדו בעוז כנגד שליחי הסיטרא אחרא שזממו להסיט את עם ישראל מדרך התורה.
בירושלמי (ברכות פ"ה ה"ב) מובא, כי הסיבה שחכמים תקנו לומר 'הבדלה' דווקא בברכת 'חונן הדעת' היא, משום ש"אם אין דעה, הבדלה מנין".
בהבדלה אנו אומרים: "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים". והשאלה הנשאלת היא, איזו דעה נדרשת על מנת להבדיל בין אור לחושך, הלא כל תרנגול מסוגל להבחין בין יום ובין לילה?
התשובה לכך היא, שבין יום ובין לילה תרנגול אכן מסוגל להבחין, אך כדי להבדיל בין אור מזויף לחושך מזויף דרושים כושר הבחנה ודעת מיוחדת. וזו היתה מטרת עמלק והיונים, להחשיך לנו את האור ולהאיר לנו את החושך, כפי שבימאי משחק עם אורות הבמה וקובע מה להאיר ומה להאפיל, כך ביקשו היונים להאיר את החושך ולהחשיך את האור.
הרמב"ם (הלכות דעות פ"ב ה"א) כותב: "חולי הגוף טועמים המר מתוק ומתוק מר. ויש מן החולים מי שמתאוה ותאב למאכלות שאינן ראוין לאכילה כגון העפר והפחם, ושונא המאכלות הטובים כגון הפת והבשר, הכל לפי רוב החולי. כך בני אדם שנפשותיהם חולות מתאווים ואוהבים הדעות הרעות ושונאים הדרך הטובה ומתעצלים ללכת בה, 'הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר'. ועליהם נאמר 'העוזבים ארחות יושר ללכת בדרכי חושך'. ומה היא תקנת חולי הנפשות? ילכו אצל החכמים שהן רופאי הנפשות וירפאו חלים בדעות שמלמדין אותם, עד שיחזירום לדרך הטובה".
כאשר אדם בריא אוכל מזון מתוק, הוא חש בטעם מתוק. וכאשר הוא מכניס לפיו דבר מר, הוא חש בטעם מר. אך יש חולה שכאשר הוא מכניס לפיו דבר מתוק, הוא חש טעם מר. וכשהוא מכניס לפיו דבר מר, הוא חש בטעם מתוק.
בדומה לכך, גם חולי הנפש אינם יודעים לזהות מה מתוק ומה מר, מה טוב ומה רע. את הדבר הכי מתוק בעולם שהוא לימוד התורה הקדושה, הם מגדירים בטעות כדבר בעל טעם מר, ואילו את הדבר הכי מר בעולם, דהיינו דרך החיים החיצונית חסרת הרוחניות, הרגש והמשפחתיות, הם מזהים בשגגה כדבר מתוק.
וקוי ה' יחליפו כח
לאורך הדורות, רבים ניסו להטות אותנו מדרך ה'. עמלק בא לצנן אותנו, היונים רצו ליון אותנו והחלו לספר לנו שאנו רפי כח וחסר אונים ועלינו לפתח מעט את הגוף, להכניס אותו לכושר, כדי שנוכל לעמדו כנגד כל מי שיתקוף אותנו…
אך כל זה נועד אך ורק כדי להוציא את ישראל מלימוד התורה, הנותן כח יותר מאשר כל דבר אחר בעולם. אמנם ידוע כי "תורה מתשת כוחו של אדם"?
בספרים הקדושים מובא, שלאדם יש כוחות מלאכיים שעל ידיהם הוא יכול לחיות כמו משה רבינו בלי אכילה ובלי שתיה. על פי זאת חשבתי לתרץ כי אולי זו הכוונה במאמר רבותינו: "תורה מתשת כוחו של אדם", כלומר שעל ידי התורה, האדם מקבל כח של מלאך. הבאתי סימוכין לתרוץ זה מהפסוק: "וקוי ה' יחליפו כח" (ישעיהו מ, לא), כלומר: לומדי התורה מחליפים את הכח האנושי בכח בלתי נלאה של מלאך, וממילא מתקיימת בהם חתימת הפסוק "יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו".
ללומדי התורה לא חסרים כוחות. בזמן בית המקדש, בעת שמחת בית השואבה, החסידים ואנשי המעשה היו רוקדים ומחוללים ועושים מיני פעלולים מיוחדים.
לעולם לא אשכח כיצד היינו רוקדים עם מרן ה"חזון איש" בהתלהבות עצומה בשמחת תורה. היינו מרימים אותו על כסא לגובה רב, אך החזון איש, שלא אהב כבוד, היה משתחל בזריזות מהכסא ורוקד יחד עם כולם מבלי שנרגיש בכך. לקח לנו ארבעים שניות לקלוט שאנו רוקדים עם כסא ריק.
מידי שמחת תורה, ביקש ה"חזון איש" להגיע להקפה אחת בישיבת פוניבז', משום שרצה לחזק את הבחורים. לאחר ההקפות שנערכו בבית מדרשו של ה"חזון איש", הציבור היה נושא אותו ע כסאו, תוך כדי ריקודים בדרך המובילה לישיבת פוניבז'. ה"חזון איש" אמנם ביקש להשתתף בהקפות, אך לא אהב את הכבוד הנלווה לכך…
ה"חזון איש" היה מדבר אלינו כדבר אב לילדיו. בערב שמחת תורה תש"ט, בשעת צהרים לאחר מנחה, פגשתי אותו ליד מדרגות בית מדרשו, הייתי ילד בן שתים עשרה וחצי, אך ה"חזון איש" מצא לנכון לשתף אותי ברגשותיו, וסיפר לי כי הוא שמח שהשנה שמחת תורה חל בשבת, ועקב כך לא יוכלו לשאת אותו על כסאו לישיבת פוניבז'. כך הוא חינך אותנו איך להתייחס לכבוד!
*
אל תבואני רגל גאוה
כאשר עמדו למנות את רבי שמעלקא מניקלשבורג זצ"ל לרב בעירו, הוא התנה עם בני המקום שבעת טקס ההכתרה יקדישו לו חדר מיוחד, כדי שיוכל להסתגר עם עצמו במהלך השמחה והריקודים שיערכו לרגל מינויו לרב.
רבי שמעלקא הגיע לניקלשבורג, ובני העיר התירו את הסוסים מהעגלה וסחבו אותה בגופם, מגודל השמחה על שזכו לרב גאון אדיר שכזה. בעצם הריקודים, כאשר השמחה עלתה וגאתה, הודיע רבי שמעלקא כי ברצונו להכנס לחדר שזומן לו מבעוד יום.
בין הקהל היה אדם שהסקרנות ניצתה בקרבו. האיש התאוה לדעת לשם מה ביקש הרב את החדר המיוחד ומה בדעתו לעשות שם. הלה לא התאפק, הציץ מחור המנעול, ולתדהמתו ראה את רבי שמעלקא מסתובב בחדר ומכריז: "שלום עליכם הרב מניקלשבורג! שלום עליכם הרב מניקלשבורג! מזל טוב הרב מניקלשבורג! מזל טוב הרב מניקלשבורג!" ותוך כדי כך צוחק וצוהל מקרב לב. רבי שמעלקא השתהה מספר רגעים ולאחר מכן חזר על דבריו: "שלום עליכם ניקלשבורג'ר רב, מזל טוב ניקלשבורג'ר רב!".
שנים חלפו בטעם העז אותו אדם לשאול את רבי שמעלקא לפשר מעשיו בחדר המיוחד שהוקצה לו בטקס ההכתרה.
"לפני הטקס", נענה רבי שמעלקא, "חשתי כי שמץ גאוה עלול לחדור לליבי. לכן ביקשתי קיתון מיוחד, כדי שברגע בו אחוש ביוהרה מפאת הכבוד הרב שהכל חולקים לי, אפרוש מן הציבור ואשרש את המידה המגונה מקרבי!".
"אם כן מדוע הרב'ה שב והכריז 'שלום עליכם ניקלשבורג'ר רב, מזל טוב, ניקלשבורג'ר רב?!" תינה האיש את תמיהתו.
"פשוט מאד", ענה הרבי "חז"ל אומרים 'יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך'. אני מפרש את הדברים כי הכבוד שאחרים חולקים לך, יהיה חביב עליך ככבוד שאתה חולק לעצמך, דהינו כבוד שאינו שווה מאומה. לכן, כדי שלא אתגאה, חזרתי ואמרתי 'שלום עליכם ניקלשבורג'ר רב, מזל טוב ניקלשבורג'ר רב!' על מנת שלא אתרשם מהיחס המכובד שהכל מעניקים לי, וכדי שהגאוה לא תקנה שביתה בלבי".
(מתוך אריה שאג חנוכה)