וְלֹא יָמֻתוּ (ויקרא טו, לא)
כדוגמא חיה, באיזו נחישות פעל והפעיל רבינו גם את זולתו, ועד היכן הרחיק לכת בפעולותיו, תשמשנה עבורנו שתי העובדות הבאות, המעידות גם כן על האמונה המוצקה שליהטה בנפשו, ועל רגש האחריות והערבות האישית שמילא את לבבו.
העובדה הראשונה: היה מעשה, תוך כדי פעילותו בענייני הצלה, שנזקק יום אחד להתערבותו המהירה של דיפלומט נכרי מסוים, המתגורר בצרפת, לטובת הענין היהודי. והנה נודע לו שרב אחד בשם רוזנברג, היושב בשיקאגו, מיודד אישית עם אותו דיפלומט ויש לו השפעה עליו. מיד נסע בדחיפות לשיקאגו, ותיכף כשנכנס לביתו של הרב דיבר אליו נמרצות כמפקד בצבא: "יש פה ענין של פיקוח נפש… עזרתכם נחוצה… אין פנאי אף לשהות קלה… יזדרז איפוא מר, לצאת עכשיו לדרכו למשך שלושה ימים… כבר סודר עבורכם מקום במטוס צבאי… המונית שתסיעכם לנמל התעופה עומדת כבר בחוץ… יקח נא עמו את הטלית ותפילין, ויפרד מבני ביתו, בל יתמהמה…"
ולא זז מן המקום עד שרב זה יצא למלא את שליחותו.
כשחלפו שלושה ימים ולא חזר, התחילה אשתו של הרב לדאוג לשלומו. אחרי בירורים והאזנה לרדיו, נודע לה שהמטוס הצבאי בו עמד בעלה לחזור מפאריס התרסק באויר, וכל נוסעיו ניספו.
האישה המבוהלת התקשרה מיד בטלפון אל רבינו, ובקול בוכים סיפרה לו את מה ששמעה. אך הוא השיבה בנחישות: "אינני מאמין בשום פנים שקרהו אסון, חלילה, הרי (פסחים ח' ע"ב) 'שלוחי מצוה אינם ניזוקין לא בהליכתם ולא בחזרתם'…"
מאוחר יותר התקשר אותו רב עצמו מפאריס אל זוגתו, בישר לה שהוא חי וקיים, וסיפר כי בגלל שחיפש "מנין" לתפילת מנחה, הוא איחר את המטוס בו עמד לשוב. כך ניצל בנס מן האסון.
עכשיו, ביקשה האישה לבשר טוב את רבינו, שבעלה חי, וצלצלה שוב אל מעונו. והנה בדיוק באותה שעה הוא הסתגר בחדרו, וביקש שלא יטרידוהו עכשיו בשום אופן, זולת אם מדובר בענין שיש בו פיקוח נפשות. אולם האישה הבהירה בטלפון, שיש לה למסור משהו דחוף ביותר, והיא מוכרחה לשוחח עמו ללא דיחוי. אפס כשנטל לידיו את האפרכסת ושמע מפיה את הבשורה, הגיב על אתר תגובה אופיינית, בכעין תרעומת: "וכי לשם כך חייבים היו להפריע לי בשעה זו, הלא ידעתי מעצמי… הרי אמרתי לה מכבר ש"שלוחי מצוה אינם ניזוקין"…"
הדבר היה כל כך פשוט בעיניו. אם חז"ל אמרו, הרי זה מציאות, לא יתכן בכלל אחרת.
יבוא הנס מכל מקום
והרי עובדה נוספת: באמצע ימי המלחמה נודע לרבינו על קבוצה של בני תורה שנתקעו באיטליה הפאשיסטית, אז בת בריתם של הרוצחים הגרמנים ימ"ש, ואורבת להם סכנת חיים. נאמר לו שאנשי ה'מאפיה" באמריקה, מהם ילידי איטליה, יהיו מסוגלים בעזרת "קשריהם" לסייע בחילוצם. מיד הביע את רצונו, בגלל פיקוח נפשות, לשוחח עם ראש ה"מאפיה" ולשחדו בממון כדי שיפעל להצלתם. בעזרת מתווכים סודרה לו פגישה עם האיש במקום חשאי. הוא הלך לשם בליווי מתרגם וצרור הכסף באמתחתו.
כיון שראה את קלסתרו, ונתקיים הכתוב (דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך", הכריז הגוי כאיש נדהם, שאין צורך כלל בשיחה ובתרגומה, ובלבד שיגידו לו במשפט קצר: מה הביא את האיש הקדוש הזה אליו, מה בקשתו- ויעשנה!
מיד עמד המתרגם שנלווה אליו, ויספר לפניו בשפת- לועז, ובמילים נוגעות ללב, את כל פרשת בחורי הישיבה הלכודים באיטליה. כשסיים דבריו, קם הגוי והבטיח לרבינו, כי עד סוף השבוע יוצאו בחורי הישיבה מתחומי איטליה- על אחריותו.
וסרב אותו גוי, ראש ה"מאפיה", לקבל מידיו כסף כלשהו. עם זאת ביקש בכל הרצינות, שבמקום הכסף יאציל לו ברכה. היה רבינו חוכך מאד בדעתו, כיצד יאציל ברכה לליסטים שכמותו? אולם עד ארגיעה, נצנץ במוחו רעיון מבריק ויברכהו ש… יזכה למות על מיטתו (ולא יהרג על ידי מישהו). ויהי הדבר לפלא- הברכה אכן התקיימה.
(מתוך 'אש התורה' מרן רבי אהרן קוטלר זצוק"ל)