@ רק ממעמקי הלב
אכפתיות
יעקב אבינו בברכותיו לפני מותו קבע את עתידם של שמעון ולוי. למה דווקא לאור מעשיהם בשכם, שהרגו את כל אנשי העיר על שטימאו את דינה אחותם, ויעקב הבהיר כי ארור אפם כי עז, הוא קבע כי הם יהיו מלמדי תינוקות?!
שמעתי רעיון נפלא: יעקב ראה שעל אף שכל האחים ראו שטימאו את דינה, בכל זאת, מכל השבטים – דווקא שמעון ולוי חגרו את חרבם וטיפלו באנשי שכם. לאור זה אמר יעקב אבינו ע"ה: אתם אנשים שמוסרים את כל כוחותיכם למען ערכים שחשובים לכם, ולכן אתם תצליחו בעבודת המלמדות, אתם תהיו מלמדי תינוקות.
רואים מכאן יסוד נפלא לעבודת החינוך: כשזה מגיע מעמקי הנפש, מצליחים. כשהדברים מהשפה ולחוץ, הם אינם חודרים מספיק. זה אולי נקלט, אולי גם מיושם, אבל לא נכנס לרבדים העמוקים בלב.
לענייננו, כולנו מחוברים להמון ערכים, על רוב מוחלט של דברים שבקדושה נסכים ונשאף שילדינו יקפידו, אבל לכל אחד יש נקודות משמעותיות במיוחד; אצל האחד זה הזהירות בכבוד חבריו, אצל השני זה דווקא הזהירות בממון חברו, אצל השלישי זה ההקפדה על כשרות, ואצל הרביעי על תפילה במניין.
עלינו להבין: מה שעמוק בתוכנו – יופנם בקלות, בצורה טבעית, ויחדור לרבדים העמוקים בלב.
@ סוד הכבוד והסמכות
דרגה אחת מעל
כדי להיות דמות משפיעה, נדרשים חום ואהבה בשילוב עם דרגה אחת מעל. תעמוד מעל החניכים, תהיה בדרגה גבוהה מהם, שיהיה להם מה להעריך בך, וכך תוכל להשפיע.
כשילדים רואים שההורים שלהם עקביים, שהם דורשים מעצמם, שלא מוותרים על שום זיז, לא בחופשה ולא בבית, הם מעריכים אותם. כשילד שרואה את אביו קם במסירות נפש לתפילה, על אף ששניהם חזרו יחד עייפים, הוא מבין – הנה, אבא מסוגל לדברים שאני לא מסוגל. כשילדה רואה את אימא מתגברת על כעס כשהתינוק צורח, מה שלה עצמה קשה לעמוד בו, היא לומדת להעריך. היא רואה: הנה, יש בהורים משהו שבי אין. התנהגות נעלה זו מזמינה קבלה.
נקודות אלו חשובות בכל שלב בחיים, ובאות לידי ביטוי באופן מיוחד כשהילדים מתבגרים, תקופה שבה אין לכוח פיזי ולגובה שום משמעות, ורק התנהגות נעלה מצד ההורים מעוררת כבוד וסמכות, ובהמשך קבלה והפנמה.
@ ומה קורה בחדרי חדרים?
אמת
לשקר אין רגליים, ולעומת זאת, האמת נקלטת.
ככל שנקודת המוצא אמיתית יותר וטהורה יותר, הערכים נקלטים יותר. כשילדים מרגישים שהחינוך מגיע מייעוד ושליחות, ולא כדי שלנו יהיו ילדים טובים, ילדים שיסבו לנו נחת ויביאו לנו כבוד, כשילדים מרגישים שאנחנו מחנכים מתוך שאיפה לילדים יראי ה' – הדברים מופנמים.
הסימנים העיקריים לכך, בעיני הילדים, הם: האם ההערות הן רק על התנהגויות בחוץ, או רק על דברים שנעשו בפומבי, ומה שקורה בחדרי חדרים לא מקבל שום התייחסות? והאם אנחנו מעריכים יושר, תום, עמל ויגיעה, או רק מי שהגיע לקו סיום, הצליח והביא כבוד זוכה בהערכה וכבוד?
אלו דברים המסורים ללב, אבל ילדים שמהותם תום וטוהר מרגישים מה המניעים, וככל שהמניעים טהורים יותר, אזי גם אם צורת ההגשה לוקה בחסר – הערך מופנם. אבל אם הכול עניין ייצוגי של 'מה יאמרו' ו'מה יחשבו', לא די בכך שהדברים לא מופנמים, אלא הם עוד גורמים ההיפך.
השדר צריך להיות: אנחנו – אני ואתה – עבדי ה', ושנינו מחויבים בכבודו. אם התגברת וקראת קריאת שמע בזמנה, עשית את חובתך כלפי בוראך, ולא עשית לי טובה אישית. וכשלא התגברת, כשפספסת זמן קריאת שמע חלילה, ההפסד כולו שלך, וחבל, אך אין כאן פגיעה אישית. בצורה כזו הדברים מופנמים.
@ מסלול עוקף פיצוצים
קשר
תקשורת בריאה עם ילדים ומתבגרים אינה בגדר לוקסוס, אלא היא תנאי הכרחי להצלחה בחינוך.
השל"ה הקדוש כותב, שכל מה שקשור לעשה טוב – מונחל רק בגישה חיובית. זה אומר שבכל ערך, בכל מצווה, בכל הנהגה שאנו רוצים להנחיל לילדינו – נדרשת דווקא גישה חיובית, ובמילים אחרות – חינוך מתוך קשר בריא, נעים וזורם.
תקשורת לקויה מובילה להמון חיכוכים ופיצוצים, שהיו יכולים להימנע אם היינו מתקשרים כראוי. לעיתים ההשלכות הרסניות ממש! ילד המרגיש קרוב ואהוב – מפנים ומקבל, וכשהקשר רעוע, דברים לא מופנמים.
לצערנו, אנו רואים נערים הפורקים עול, כשלפעמים המניע הוא בסך הכול רצון להכאיב לקרובים ביותר, מתוך תחושת נקמה על כך שלא היו איתם ולא הבינו אותם, דבר שהיה נמנע על ידי תקשורת בריאה.
@ צמאים למים ולמשמעות
הסברה
דורנו הוא דור הדורש משמעות, בשונה מדורות עברו שבהם התמימות שלטה. כיום אנו חווים מצב שבו הדור צמא למידע. די אם נביט בארון הספרים שהתעשר בעשרות(!) ספרי הגות ומחשבה; סדרות על חגים ומועדים, סטים שלמים מתורת המגידים, עלונים על גבי עלונים המרווים את הצימאון במידע מה זה ועל מה זה.
יש משהו מיוחד בתמימות של אותם יהודים שחיו בלי לדעת למה, אבל יש גם משהו מיוחד בדור הצעיר הרוצה להחכים. בכל אופן, הצימאון קיים, ועלינו להתמקד גם בחלק הזה. חוץ מההוראות הטכניות והמעשיות, נקדיש מחשבה גם לחלק הפנימי, למשמעות הדברים.
ניקח דוגמה מהחיים: בעניין הלבוש יש הגדרות הלכתיות ברורות, מה מותר ומה אסור, ולציבור הגברים יש קודים – מה מתאים ומה לא.
כשעסוקים רק במדידות טכניות, יוצא הטעם הטוב… לעומת זאת, כשמחדירים את המשמעות הטמונה בלבוש, ממלאים את הילדים בגאווה, כאותו גנרל המסתובב במדיו עטורי הדרגות, שאינו חש מוזר, למרות לבושו הלא שגרתי. ילד/ה ובחור/ה היודעים מה מסמלים בגדי הכבוד שבהם הם לבושים, מרגישים גאים בבגדים הייחודיים, לא פחות מרופא המתהדר בחלוקו הלבן (בהמשך הסדרה נתמקד בנושא הלבוש בצורה מפורטת יותר).
לקבלת גישה לתכני חינוך נוספים מאוצרו של המחנך הרב פנחס ברייער לחצו כאן