"והוא יושב פתח האוהל כחום היום"
אבא הרבה לשוחח עם התלמידים על ענייני בין אדם לחברו, ודרש מהם לעמול ולטרוח בעבור צורכי הזולת, באומרו כי יותר ממה שמעשי החסד תורמים למקבלים – מרוממים הם את עושיהם. הוא שב והזכיר להם את גישתו של סבא המשגיח, כי אין צריך לחפש מעשי חסד מחוץ לישיבה, שהרי הם מזדמנים בכל רגע בין כותלי בית המדרש.
אבא סיפר, כי בשנות לימודיו בישיבת חברון, כאשר כבר נמנה עם הבחורים המבוגרים, מסר להם סבא המשגיח ועד מיוחד ואמר להם: "עליכם לדעת לנצל את שנותיכם בישיבה בהיותכם בוגרים. יש לכם הזדמנות לתרום לצעירים המשתוקקים לך, שכן כל צעיר משתוקק לקבל מבחור המבוגר ממנו".
סבא הסביר להם איך לעשות זאת בדרך נעימה, ולא חלילה מתוך התנשאות ותחושת שררה.
"דעו לכם", סיים סבא, "התועלת העיקרית בכך היא לנותן עצמו".
אבא היה מספר שפעמים רבות שמע מרבי מיכל יהודה ליפקוביץ, כי יש בו הכרת הטוב גדולה מאוד לרבו הגדול, סבא המשגיח:
כאשר היה רבי מיכל יהודה בחור בישיבת חברון, הטרידו אותו הבחורים הצעירים בשאלות בלי הרף, והוא חש כי רצף לימודו מופרע שוב ושוב. על כן החליט ללכת ללמוד באחד הסדרים בבית מדרש אחר, שבו יוכל ללמוד בשקט, בלי הפרעות.
כאשר שמע על כך סבא רבי מאיר, אמר לו: "עליך להישאר בישיבה. זו העלייה הגדולה ביותר שלך – לעזור לצעירים ולהאיר להם פנים בתורה". סבא סבר שאף לו עצמו תהיה מכך תועלת גדולה יותר בלימוד.
רבי מיכל יהודה שמע בקולו, ואף שבאותה תקופה לא חש תועלת אישית, מלימודו בבית המדרש של הישיבה דווקא, לימים העיד כי הדרכתו של סבא המשגיח זצ"ל הועילה במידה רבה לבניית קומתו הרוחנית.
אבא חזר ואמר לתלמידים המבוגרים, כי מניסיונו האישי למד שבשנים אלו ניתן לעשות 'שטייגען' אף יותר מבשנים הראשונות, שכן אז הצעירים נוטלים דוגמה מן המבוגרים, ויש בנתינה הזאת 'מחייב' עצום!
אבא עודד את הבחורים המבוגרים להעניק לצעירי התלמידים יחס מכבד ומעניק, ואכן חזון נפוץ בישיבה הוא לראות בחור משיעור א' הניגש לבחור מהקיבוץ לשאול פשט בגמרא.
הדרכה זו נלמדה מסבא, שהנהיגה בישיבת 'חברון'. תמיד בתחילת השנה, כאשר היה מוסר ועד לבחורים המבוגרים, היה שואל אותם: "האם כבר נדברתם עם הבחורים החדשים? האם נתתם להם ברכת שלום?"
הנהגה זו נשמעה אף מפי הרב שטיינמן, כיסוד לעלייה הרוחנית של האדם, וכך היה המעשה:
באחת משנותיו האחרונות, הגיע הרב שטיינמן לישיבת 'אורחות תורה' ביום הראשון של זמן אלול, למסור שיחת פתיחה. הוא היה אחרי מסע ארוך, והיה מותש ביותר, על כן ניגש אל העמוד ואמר: "איני חש בטוב ואיני מסוגל לדבר כלל. אולם באתי לומר לכם דבר אחד" – – –
השתררה דממה עמוקה. מהו הדבר היחיד שלמענו מתאמץ גדול הדור כך? שמא דרך לתשובה, או עצה חדשה ויסודית לעלייה בלימוד?
"הגיעו לכאן היום בחורים חדשים, לשיעור א'. צריך לקבל אותם בסבר פנים יפות – – -".
אף מאיתנו דרש אבא להבחין ולראות מה צריך הזולת, ואם אכן הוא צריך דבר מה – הרי חייבים לעזור לו!
בביקורו האחרון באמריקה, התארח בבית ידידים שבנם התקרב לגיל מצוות. כדי לערוך את מעמד הנחת התפילין בהשתתפותו של אבא, החליטו המארחים להקדימו בזמן מה.
אבא, שידע לתת את כל כולו, טרח להפוך את האירוע הזה למאורע היסטורי. הוא לא הסתפק בהנחת תפילין מרוממת, אלא ביקש שיצלמו את הילד עימו, וטרח לקרוא לכל בני הבית להצטרף לתמונה.
"הילד קיבל מאה אחוז 'הרב חדש'", התבטא אביו, "את כל כולו הוא נתן לו. זה היה בלתי נשכח".
כאשר התבקש אבא לסייע למישהו, היה עושה זאת באופן מיידי. הוא לא היה משתהה אף רגע, לא המתין לזמן רגוע או פנוי יותר, אלא היה נחלץ מייד לפעולה.
מעולם לא הצליח להבין את הרגלנו לדחות דברים ל'אחר כך'. "עוד לא התקשרת לפלוני?", היה מזדעזע, "הרי כבר אמש סיכמנו שעליך לדבר עימו…", וכיוצא בזה.
בעינינו ראינו זאת, בבחינת מעשים שבכל יום. אנשים ניגשו בבקשת סיוע בכל תחום אפשרי, ובכל פעם מחדש נדהמנו לראות כיצד בתוך כל טרדותיו וסדר יומו העמוס, הוא מתפנה מייד ועוסק במצווה שהזדמנה לידו. הרי אם יהודי זקוק לעזרתו – הוא חייב להתאמץ בעבורו, ומייד!
מושג היה בבית: 'אומר ועושה!'
לעיתים מזומנות היה אבא מכריז מילים אלו, בהזכירו כי כל דבר שאתה 'אומר' שיש לעשות, או שעולה בדעתך כי כדאי לעשות – אל תשתהה. מייד עבור ל'עושה!'
והוא היה אומר –
ועושה!
התלמידים ובני הבית אינם זוכרים זמן, שבו לא היה אפשר לדבר עימו. בעת שחלץ את התפילין, כשהיה טרוד בחיפוש ספר, בהליכה, בנסיעה, כשישב לסעוד את ארוחותיו… תמיד היה אפשר לגשת ליטול עצה או לבקש עזרה. מעולם לא דחה את הפונים אליו, עד אחרי הארוחה…
תלמיד ניגש לאבא, והתייעץ עימו על קניית דירה מסוימת. אבא החל בבירורים בעבורו, אולם בעודו מחפש מידע ופרטים, נסע לחו"ל לצורכי הישיבה.
לאחר כמה ימים שב אבא לארץ. בדרכו מנמל התעופה נכנס לחתונה, ושם פגש את תלמיד ההוא.
"מה התקדם בעניין הדירה?", התעניין אבא. "לא כלום", השיב התלמיד, "חיכיתי לשובו של ראש הישיבה".
אבא יצא מייד מהאולם והחל לפעול בעבור התלמיד. הוא התקשר למתווך דירות ממכריו והתייעץ עימו, ושוחח עם כמה אנשים נוספים, וכל זאת בעודו בדרך, ובטרם הגיע לביתו!
"הייתי בטוח", סיפר התלמיד לאחר מכן, "שראש הישיבה ימתין לבוקר, ישוב להתגייס לעניין לאחר שינוח מעט ממאמץ המסע, אולם שוב נוכחתי לראות כי לעולם הוא אינו דוחה את פעולותיו, אלא פועל בלא השתהות בכל עניין ועניין".
אחותי ישבה לצידו של אבא, כאשר צלצל הטלפון וחברה ביקשה את עזרתה בבירור על שידוך שהוצע לה. "האם תוכלי להתקשר לדודך רבי אהרן חדש, ולברר על בחור שלומד בישיבת מיר?", שאלה החברה.
אחותי התלבטה. היא חשה שלא מתאים שהיא עצמה תתקשר לדוד רבי אהרן, והסתפקה איך לומר זאת לחברה… אבא לא הבין אותה! חברה מבקשת עזרה – איך ייתכן שיקול של אי-נעימות?!
ומכאן – למעשה. הוא עצמו נטל את המכשיר, התקשר לאחיו הגדול וערך בירור יסודי ומעמיק על הבחור המבוקש.
בתוך דקות ספורות שבה אחותי אל החברה ובפיה תשובה מפורטת…
באחד מכנסי ההורים בישיבה בטבריה, כאשר מסר אבא את שיעורו הקבוע, הבחין כי הבעת פניהם של שלושה אנשים מבוגרים היושבים מולו, מעידה כי אין הם מבינים כלל את דבריו. אנשים אלו התגוררו בקרבת הישיבה ונהגו להתפלל בה, אך שפה למדנית של בני ישיבה הייתה זרה לאוזניהם…
בבת אחת שינה אבא את סגנון דיבורו, ועבר לשוחח עם הקהל בשפה פשוטה ועממית. אפילו תנועות ידיו השתנו. כך המשיך לדרוש עד שראה כי האורחים המבוגרים מצטרפים לקהל המאזין ומהנהנים בראשם בהתלהבות.
כמה אופייני היה לאבא להתחשב בציבור בעת דברו.
אבא התקשה להבין דרשנים שמאריכים בדרשתם, ואינם מתחשבים בטורח הציבור. הוא עצמו הצטיין בקציר האומר, וכשדרש, התמקד בעיקרי הדברים והשתדל לקצר ככל האפשר. זו לא הייתה רק טקטיקה 'מקצועית' שמטרתה לגרום לציבור להקשיב, זה היה מתוך רגישות יתרה, שלא להטריח את הקהל ולהכביד עליו. בשנים האחרונות השתדל לקצר אף יותר, ואמר בפירוש שכוונתו בכך ללמד את הציבור שיש לקצר בדרשות.
סיפר ר' מאיר מילוא, שהתלווה לאבא לרבות מנסיעותיו לחו"ל:
"באחד הימים פנה ראש הישיבה לפלוני, וביקש מספר טלפון של גביר בחו"ל. הלה הציע שהוא עצמו יתקשר אל הגביר, שכן לא לכבודו של ראש הישיבה להתקשר בעצמו.
"ראש הישיבה סירב להצעה ולאחר מכן הסביר לי: 'לעיתים הפגישה אינה מוצלחת והגביר נותר כעוס לאחריה, ומוטב שהכעס יופנה אלי ולא לאדם אחר'…"
אחד הבוגרים ששימש עוזר לרב עיר כלשהי, הגיע לבקר את אבא. אבא ידע כי הרב ההוא כועס עליו על שלא קיבל לישיבה בחור מסוים, ולכן אמר לתלמיד:
"מבקש אני ממך שתגיד לרב, שגם אתה מתפלא וכועס על שלא קיבלתי את הבחור ההוא לישיבה, וכי אינך מסכים איתי ואינך מבין אותי כלל. איני רוצה שהרב יקפיד עליך מפני שאתה תלמיד שלי…".
באחת ממסיבות החג שנערכו בביתו של אבא, השתתפו תלמידים ואורחים רבים והצפיפות הייתה גדולה. פתאום פנה אבא אל נכדו שישב מאחוריו ואמר לו: "ראיתי את פלוני מציץ אל הבית… ככל הנראה לא נעים לו להיכנס, רוץ אחריו ומצא דרך מכובדת להכניס אותו". מדובר היה בבחור מבוגר שהתגורר בשכונה, והיה נכנס לפעמים לישיבה. אכן, הוא חש אי-נעימות להיכנס, אך מכל המשתתפים הרבים, היחיד שהבחין בו הוא אבא, ממקומו המרוחק ומתוך טרדתו הרבה בקבלת פני האורחים ובניהול המסיבה!
בוגר הישיבה מספר על מקרה מדהים שאירע בחופתו. אמנם בשעת מעשה לא הבחינו בו אלא יחידים, אבל לאחר מכן, כאשר צפו בהסרטה של החתונה, בבחינת 'עין רואה', התרגשו למראה ה'בין אדם לחברו' של אבא:
ראש הישיבה, שסידר את הקידושין, עמד ליד החתן. סמוך אליו עמד גיסו של החתן כשבידו צלחת כסף מהודרת ועליה גביע היין. הגביע עבר לידי המברכים, והצלחת, שהייתה מלאה ביין שנשפך מהגביע, נותרה בידי הגיס. והנה, בעוד הגיס מכריז את שמות המוזמנים לעלות לברך את הברכות, נטתה הצלחת על צידה, וכל תכולתה נשפכה היישר על הפראק של אבא!
"ראש הישיבה היה אמור לטוס באותו ערב, ותוכניתו הייתה לצאת לנמל התעופה מייד לאחר החופה", סיפר החתן, "הוא הבחין במה שקרה אך לא הגיב, ולא די בזאת אלא לאחר החופה הביט סביבו, כמחפש מישהו. מה קרה? האם מישהו חשוב היה אמור להגיע?
"לא. ראש הישיבה חיפש את גיסי, וכשמצא אותו – לחץ את ידו בחמימות ואיחל: 'מזל טוב, מזל טוב!'
"ככל הנראה חשש שהגיס הצעיר נבוך ממה שקרה, ורצה לתת לו הרגשה טובה, כאומר לו: הכול בסדר! לא קרה כלום…"
כאשר היה אבא מצטלם עם חתנים, דאג שהתמונה תצא מוצלחת, וכאשר הגיעו חתנים לאחר אירוסיהם להתברך מפיו והיו מבקשים להצטלם, הקפיד לעמוד ליד רקע נאה, כמו וילון או ארון ספרים, כדי שתתקבל תמונה יפה. פעם בעת שצעד ברחוב הבחין בילד שמנסה לצלם אותו. הוא נעצר, נעמד ליד עץ ואמר לילד: "בוא, כדאי לצלם כאן, שיהיה רקע יפה לתמונה…"
"בכל שנות הצילום שלי", התבטא צלם שצילם בחתונת תלמיד, "לא פגשתי אדם שמקפיד כל כך לשים לב לצרכיו של הצלם. בדרך כלל אני סופג רק טענות והערות… ואילו הרב חדש – חושב על הצלם, חושב על החתן והכלה ומבקש מהציבור 'אל תפריעו לצלם. תנו לו לצלם, זו העבודה שלו!'…".
באחד הימים ישב אבא ושוחח בלימוד עם כמה תלמידים, והנה אחד הספרים הנדרשים – איננו. שמא נמצא כמותו באוצר הספרים? תלמיד זריז התנדב לרוץ להביא את הספר מן ה'אוצר', אך מייד לאחר שיצא, נמצא הספר המבוקש, ואבא החל לעיין בו, בעודו עוקב בערנות אחר שובו של התלמיד. מששמע את צעדיו הקרבים אמר בבהילות לבחור שלצידו: "אנא, הסתר את הספר שמצאנו, שלא יחוש שהמאמץ שלו היה מיותר…", וקידם בתודה ובחיוך מאיר את השליח המסור.
תלמיד מן הישיבה חלה ונעדר בתקופת הימים הנוראים. מלבד צער המחלה, חסרה לו מאוד האווירה המרוממת של הישיבה בימי הרצון.
הגיע יום שמחת תורה, החותם את התקופה המיוחדת. התלמיד שכב בביתו ורוחו עגומה עליו. בעיני רוחו ראה את הריקודים השמחים בישיבה, את תפילת המוסף החגיגית של ראש הישיבה… והנה – נקישות על הדלת, וראש הישיבה בפתח עם קבוצת חברים. בעיצומו של החג צעד איתם אבא מהישיבה ועד שכונת 'גבעת שאול', כדי לבקר את החולה, לרקוד בביתו ולהביא אליו את אווירתה של שמחת התורה מהישיבה.
פעמים רבות, בתחילת דרכם בישיבה, נתקפים התלמידים הצעירים בגעגועים עזים לבית הוריהם, או למקום לימודיהם הקודם. אבא היה ער לרגשותיהם ומשתדל להקל עליהם ככל האפשר.
מספר אחד התלמידים: "כשהגעתי לישיבה, הבחין ראש הישיבה בגעגועיי הרבים לישיבת 'כנסת מאיר', ולכן בכל פעם שהיה נוסע לשם היה קורא לי ואומר: 'הרי אתה 'איש ראשון', התוכל לעזור לי וללוותני בנסיעה?'
"חלפו שנים, התמניתי לאחד מאנשי הצוות בישיבה בראשון לציון, ואף התגוררתי באזור. בימי 'בין הזמנים', כאשר הגיע ראש הישיבה לנוח מעט בבניין הישיבה, ביקש ממני שאקח אותו לכל תפילה לבית כנסת אחר, כדי שיוכל להכיר את התושבים ולחמם את ליבם בעניין הישיבה.
"והנה ביום השני, בעודנו בדרכנו לתפילת שחרית, שינה ראש הישיבה את דעתו ואמר לי: 'סע למקום שבו התפללנו אתמול', והסביר: 'הרי הגבאי שם מכיר אותי היטב, ויודע שהגעתי לכאן לכמה ימים. אם לא אשוב לשם הוא עלול להיפגע ולחשוב שדבר מה אינו כשורה בבית הכנסת שלו. רק אם אסביר לו את הטעם למנהגי להתפלל בכל תפילה בבית כנסת אחר, אוכל להמשיך לנהוג בו'"…
"היינו זוג צעיר", סיפר תלמיד קרוב, "והנה נודע לראש הישיבה כי אשתי מרותקת למיטה לתקופה. הוא קרא לי והודיע לי שמעתה אקח שתי מנות של ארוחת צהריים מדי יום. 'אני יודע שלא יהיה לך נעים להיכנס למטבח ולבקש', הוסיף, 'לכן הודעתי לאחראי שיכין בעבורך את המנות בכל יום'"…
סיפר רבי מנחם שלנגר, ממתפללי הישיבה הקבועים: "זמן קצר לאחר שהעתקנו את מגורינו לשכונת רוממה, נולד לנו בן. שמחת ה'שלום זכר' נערכה בביתנו, ואני הופתעתי והתרגשתי למראה ראש הישיבה שהופיע להשתתף בה.
"ביתי מרוחק קמעה מהישיבה, ולא עלה על דעתי להטריח את ראש הישיבה ולהזמינו. משראה את פליאתי על בואו הסביר בפשטות: 'הרי אתה תושב חדש בשכונה, וחששתי שמאחר שלא רבים מכירים אותך כאן, יבואו רק מעטים להשתתף ב'שלום זכר' ושמחתך לא תהיה שלמה. לכן טרחתי להגיע'…"
לעת זקנותו התגורר דודו של אבא, ר' יעקב לייב הוטנר ז"ל, בבית אבות. אבא הקפיד לבקרו בכל הזדמנות ולשמח אותו. פעמים רבות נהג לערוך את הביקור עם אחיו רבי נפתלי או רבי יוסף, ובאותה הזדמנות נהג לבקר גם יהודי בודד מאוד שהתגורר באותו בית אבות. לימים הסתלק הדוד ר' יעקב לייב לבית עולמו. והנה בערב ראש השנה אמר אבא לאחיו רבי נפתלי: "הבה נלך לבקר את היהודי ההוא, לבל יחשוב כי היינו נכנסים אליו רק כבדרך אגב".
הלכו השניים לבקרו, והנה האיש יושב בפתח הבניין, ממתין…
כשראה אותם מתקרבים אמר: "ישבתי כאן וחיכיתי כדי לראות אם בכל השנים באתם רק בשביל הדוד שלכם, או גם בשבילי" – – –
קבוצת בחורים ישבה סביב שולחנו של אבא בליל שבת.
אמא הגישה כוסות תה וקערית סוכר, והבחורים המתיקו לעצמם את המשקה החם.
למראה הפעולה השגרתית הזאת אמר אבא: "ראו נא, כאשר כל אחד ממתיק לעצמו את כוס התה, הרי זה מעשה בעלמא. אילו היה כל אחד ממתיק לחברו היושב לצידו, הלוא הייתם הופכים את הפעולה הסתמית למעשה חסד!"…
ואז הוסיף ואמר: "דעו לכם, מעשה חסד מתוק הרבה יותר מסוכר…".
כך שמע מפיו גיסי ר' צבי פסח כהן:
"יש מאנשי העולם שמתהלכים בו מרי נפש ומלאי טענות, ואילו אחרים – מאושרים ושמחים. מה יוצר את ההבדל ביניהם? הלך החשיבה שלהם.
"במוחו של אדם מהסוג הראשון קבועה המחשבה 'מגיע לי', ולכן ליבו מלא תמיד במרירות ובכאב. השני, לעומתו, חושב תמיד 'איך אני יכול להביא תועלת לאחרים?' והוא תמיד מאושר!"
והוא היה אומר
את כל כולו נתן אבא לזולת, ובכל ישותו גילם את הסיסמה "והֱיֵה ברכה".
בכל מקום שהיה ובעבור כל אדם שפגש – הָיָה לברכה, למעניק שפע ולעזר עד בלי די.
פעמים רבות שמענו מאבא את הסיפור שהיה חביב עליו במיוחד:
יהודי מבוגר, תלמיד חכם, היה מסתובב בישיבת חברון. גלמוד היה, ודעתו נחלשה במאורעות החיים הקשים שעברו עליו.
בבת עינו של יהודי זה הייתה גמרתו היחידה, כרך עב כרס שהכיל את כל הש"ס.
פעם פתח בבית המדרש גמרא של אחד הבחורים, ואותיות מאירות עיניים הזדקרו לנגד עיניו: "אין להשתמש ללא רשות". הזדעזע היהודי עד עמקי נשמתו; איך אפשר לכתוב דבר נורא שכזה?
מייד לקח את כרך הגמרא עב הכרס היקר לליבו, הניחו על הבימה במרכז בית המדרש וכתב עליו באותיות מודגשות: 'נא ונא להשתמש, ולהשתמש אף ללא רשות!!!'…
פעם ראה אבא על גמרתו של אחד הנכדים את המשפט הנפוץ 'אין להשתמש ללא רשות', והוא נסער ונרעש כל כולו: "איך ייתכן שנכד שלי יכתוב משפט שכזה בתוך ספרו?!"
כאשר היה אבא נתקל במשפט זה או דומה לו על ספר בבית המדרש, היה מתנחם כי בוודאי מדובר בבחור משיעור א', שטרם התחנך די זמן בישיבה. שהרי תלמיד של 'אור אלחנן' אינו כותב כך על ספריו…
סיפר גיסי ר' זאב רוטנברג:
"הייתי עד לשיחת טלפון, שבה ביקש ראש הישיבה ממנהל מוסד כלשהו שיעזור לפלוני. לשמע הבקשה התבטא המנהל ואמר: 'איני חייב לו כלום!'
"אבא היה מזועזע והוא שב ואמר: 'יכול אדם לטעון כי אינו יכול לסייע מסיבה זו או אחרת, אך איך ייתכן לומר 'איני חייב'?! הרי אם יהודי פונה אליך ומבקש עזרה – אתה חייב לעזור לו!'".
"לפני שנים רבות", מספר הרב ישראל מאיר לאו, "הקמתי את ישיבת 'חיי משה', לעילוי נשמת אבי רבי משה חיים לאו הי"ד. בראשית דרכה שכנה הישיבה בבניין ישן וקטן בקרבת ישיבת 'אור אלחנן'. ההתחלה הייתה קשה, ודברים מינימליים חסרו שם, בהם אוצר ספרים.
"כאשר נודע הדבר לר' משה מרדכי חדש, פנה אלי מיוזמתו ואמר לי: 'אוצר הספרים של 'אור אלחנן' פתוח לפניכם עשרים וארבע שעות ביממה, ומעתה הוא ישמש גם את ישיבת חיי משה'.
"כך נסמכה 'חיי משה' תקופה ארוכה על אוצר הספרים של 'אור אלחנן', בזכות נדיבות ליבו של הרב חדש".
בהיותו בנמל התעופה, בהמתנה לטיסה לחו"ל, הבחין אבא באברך צעיר המטופל בילדים וסביבו חבילות רבות. הצעת העזרה של אבא הייתה במקום ממש…
אבא סייע לאברך לסחוב את מטלטליו ולהעביר את המטען, ולא עזבו עד שראה שהוא מסתדר. כאשר נפרד ממנו שאל האברך לשמו. "משה חדש", השיב אבא.
האברך נדהם.
התברר שהוא הגיע לארץ ישראל לתקופת מה, כשבאמתחתו רשימה של אנשים גדולים שאותם ביקש לפגוש. בשבת האחרונה להיותו בארץ הגיע להתפלל בישיבת 'אור אלחנן' במטרה לפגוש את אבא ולהכירו, אך בדיוק באותה שבת שהה אבא בסניף הישיבה בטבריה…
"משמיים גלגלו שאזכה להכיר את ראש הישיבה לפני שובי לחו"ל", סיפר, "ובאיזו דרך!"…
(מתוך ספר תולדותיו שעומד לצאת לאור)