אליעזר (לייזר) רוט
לקראת חג הסוכות, פנינו אל הגאון רבי שמואל יוסף שטיצברג שליט"א, מרבני קהילת חסידי גור בבית שמש, מחבר הספר 'שערי הברכה', ומגדולי העוסקים בתחום הטכנולוגיה על פי ההלכה, וביקשנו לשמוע מעט מדברותיו לכבוד הרגל הקרב ובא.
"בחג הסוכות", פותח הרב שטיצברג, "אנו זוכים לקיים כמה וכמה מצוות יקרות וחשובות מאוד. מצוות סוכה בראש ובראשונה, כמו כן מצוות ארבעה מינים, שביום הראשון היא מדאורייתא ובשאר הימים מדרבנן, ועיקר העיקרים הוא מצוות 'ושמחת בחגך'… ובכלל זה המצוה לשמח את העניים. אתה והלוי והיתום והאלמנה… לשמוח וגם לשמח את האומללים והחלשים, העניים והנדכאים.
"השנה", הוא מזכיר, "קדמו לחג דיבורים על כך שאיכותם של שבעת המינים תהיה ירודה. ההדסים ברמת הגולן קפאו, רבים מהם איבדו את ראשם… האתרוגים הרי לא טופלו בשנת השמיטה כמו בשנים רגילות, ולכן סביר להניח שאחוז האתרוגים המהודרים יהיה נמוך יותר מהרגיל.
"ובכן, כדי שמי שלא יצליח להשיג ארבעה מינים מהודרים, לא יתעצב חלילה אל לבו ותיפגם אצלו שמחת החג, אפתח בסיפור יפה שהיה עם כ"ק מרן ה'לב שמחה' מגור זיע"א, שבאחת השנים ראה שאנשים רבים מוציאים ממון רב על אתרוג יפה ומהודר, וזה גרם לכך שגם אנשים עניים שאין להם יכולת כספית, מוציאים ממון רב על קניית אתרוג הרבה מעבר ליכולת שלהם, כדי שלא להתבייש בבית הכנסת עם אתרוג פשוט.
"לכן עמד ה'לב שמחה' ועשה תקנה בשנה אחת, שכולם ללא יוצא מן הכלל יקנו אך ורק אתרוגים בקופסאות סגורות, כדי שלכולם יהיו אתרוגים שווים, ואף אחד לא יתבייש באתרוגו.
"באו ושאלו אותו: הרי חלק ממצוות ארבעת המינים היא שהאתרוג יהיה 'הדר', ואתרוג מקופסא סגורה לפעמים אינו 'הדר'…
"ענה ה'לב שמחה' מיניה וביה, 'גם זה הדר', שהרי כתוב בפסוק 'הדר הוא לכל חסידיו'!…
"ואפשר להסביר את כוונתו, שמלבד מה שהציות לדברי חכמים הופך את האדם לחסיד. יש כאן עומק נוסף, על פי מה שביארו רבותינו בעלי התוספות (נדה י"ז.), שאדם שדואג שלאחרים לא יהיה נזק, הוא זה שנקרא 'חסיד'. ואם כן, גם מי שדואג שחברו לא יתבייש באתרוג שלו, גם זה מצוות הידור, ומתאים לומר עליו "הדר הוא לכל חסידיו", כי יש בו הידור של מידת חסידות.
"ואף שחג הסוכות הוא 'חג ההידורים', וכל אדם מישראל בוחר לו את האתרוג הכי יפה, ואת הלולב הכי נאה, שהרי נאמר 'זה א-לי ואנווהו', אבל למעשה יש שתי שיטות בגמרא במסכת שבת (קל"ג:), מה הפירוש של תיבת 'ואנוהו', יש אומרים שהפירוש הוא, התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה, וכו'. אבל התנא אבא שאול אומר, 'ואנוהו' הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום – אף אתה היה חנון ורחום.
"לכאורה יש כאן מחלוקת בין התנאים, האם 'ואנוהו' עולה על ההידור של נוי מצוה, או על מידות טובות. אבל חלק מהמפרשים כתבו שאין כאן מחלוקת, אלא שניהם מתכוונים לאותו דבר, שחלק מהנוי של המצוה הוא להיות רחום וחנון!
"כלומר שכאשר אדם חושב, שאם הוא קונה את האתרוג הכי יפה בבית הכנסת, הוא קיים בשלימות את מצוות 'זה א-לי ואנוהו', בא התנא הקדוש 'אבא שאול' ואומר לו שזו טעות, אתה צריך להדר בנוי מצוה, אבל חלק מהמצוה היא להיות רחום וחנון, גם זה 'נוי מצוה'. חלק בלתי נפרד מההידור במצוה, הוא ההידור בין אדם לחברו, ולכן גם אם זכית לאתרוג הכי מהודר, אין צורך להשתדל 'להוציא את העיניים' של כל הסובבים, שירגישו פחיתות כבוד ועגמת נפש על כך שאתרוגם אינו מהודר כל כך. ואכן ידוע על כמה וכמה צדיקים, שהיו להם אתרוגים מהודרים מאוד, אבל לבית הכנסת הם הלכו עם אתרוג פשוט יותר, כדי לקיים את החלק השני של 'ואנוהו'.
"סיפור עם מסר דומה, מסופר גם על האדמו"ר הבית ישראל זי"ע, שמדי שנה בימים שלפני חג הסוכות, היו באים לביתו הרבה סוחרים של ארבעת המינים, וכל אחד היה מעניק אתרוג מהודר במתנה לרבי, שהרי כל אחד רצה את הזכות, שהרבי יברך על האתרוג שהוא הביא. ובכל פעם היה הרבי בוחר לקחת את האתרוג שהיה נאה ביותר.
"אבל שנה אחת בא ילד יתום ואתרוג בידו, ואמר שאמו האלמנה שלחה את האתרוג לרבי, כיון שבעלה היה רגיל להביא כל שנה במתנה אתרוג לרבי, והיא גם רוצה לשלוח אתרוג כפי שהיה בעלה נוהג. התבונן הבית ישראל זי"ע על האתרוג ואמר: 'יש לי כבר כמה וכמה אתרוגים, הרבה יותר יפים ויותר מהודרים, אך את האתרוג הזה אני רוצה ליטול בחג הסוכות בכדי לברך עליו, כי בכך אוכל לשמח אלמנה'. ואחז האדמו"ר את האתרוג בידו, והכריז את לשון הפסוק 'וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִין'.
"לפי זה אפשר לבאר שאלה מאוד מעניינת. שהרי ידוע שכל אחד מארבעת המינים, הוא רמז כנגד איבר חשוב בגוף. האתרוג הוא כנגד הלב, הלולב כנגד השדרה, ההדס כנגד העין, והערבה כנגד השפתיים. נשאלת השאלה, למה אין שום 'מין' שלוקחים בארבעה מינים שיהיה כנגד האוזן?
"אלא התשובה היא, על פי מה שהתפלל שלמה המלך, "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שׁוֹמֵעַ", שאף שהאוזן היא אפרכסת השמיעה, מכל מקום הלב הוא זה ששומע ומאזין, ולכן אפשר לומר שהאתרוג הוא גם כנגד האוזן.
"ומכך נלמד לענייננו, שאדם שמשקיע ממון רב על קניית אתרוג מהודר, צריך גם להשקיע ולעשות את עצמו 'לב שומע', להאזין אל שיחו של הזולת, להרגיש את כאבו ולדאוג לרווחתו".
למה צריך גשמים?
"בהקשר האמור, אפשר לעמוד על נקודה נוספת, שמובילה גם היא לאותו המקום. הרי כולם מכירים את המשנה האומרת ש'העושה סוכתו כמין בית – פסולה', כלומר שאם הסכך הוא עבה כל כך, עד שאין הגשמים יכולים לחדור דרכו, אין לו דין של סכך כשר.
"ובאמת זה פלא גדול. הרי יש מצווה של 'ושמחת בחגך', ויש עניין של 'בסוכות תשבו – כעין תדורו', ואנחנו יודעים ש'המצטער פטור מן הסוכה', וממילא אם חדרו גשמים 'עד שתסרח המקפה', פטור מהסוכה ויכול לצאת ממנה ולאכול בביתו… בגלל שהגשמים חודרים דרך הסכך.
"אז מה החיסרון בכך שהסוכה עשויה 'כמין בית' ולא חודרים גשמים דרך הסכך? למה שלא נזכה לקיים את הסוכה בשמחה גדולה גם אם בחוץ יורדים גשמים?
"נראה שהתשובה לכך נעוצה בסיפור הידוע, המסופר על רבה של העיר לודז', הגאון רבי אליהו חיים מייזל זצ"ל, שפעם עסק באיסוף צדקה למען משפחה של אלמנה ויתומים עניים, ונקש על פתח ביתו של אחד מעשירי העיר באמצע הלילה, כשבחוץ שרר קור איום ונורא.
"הגביר שהיה בתוך ביתו המוסק כהלכה, היה לבוש בבגדים קלים, וכששמע שרבה של לודז' עומד בפתח, מיהר לגשת אליו ולהזמין אותו להיכנס אל תוך הבית, כדי לשוחח עמו.
"אולם הרב מייזל סירב להיכנס, ורצה לשוחח דווקא על פתח הבית. בלית ברירה יצא הגביר החוצה כדי לשמוע מה בפיו, ומפני כבודו של הרב לא הלך ללבוש את המעיל שלו, אלא עמד בחוץ כך, בבגדיו הקלים, כשכל גופו רועד מהקור העז.
"סיפר לו הרב באריכות ובפרוטרוט, שיש משפחה של אלמנה ויתומים שאין להם במה להתפרנס בימות החורף, ואין להם כסף להסיק את הבית, והם שרויים בקור וסכנה גדולה, והוא רוצה ממנו שייתן צדקה כדי לתמוך באותה משפחה.
"הגביר התרצה לבקשת הרב, והואיל לתרום סכום הגון. או אז נכנס הרב יחד עמו אל תוך הבית, והמתין לעשיר שהלך להביא את הכסף מחדר אוצרותיו.
"כשעמדו בתוך הבית, פנה הגביר אל הרב בשאלה, מדוע לא יכול היה לספר את כל זה בפנים הבית, ומדוע היה צריך לדבר זאת דווקא בחוץ?
"ענה לו הרב: 'אם הייתי מספר לך את זה בפנים, בתוך הבית הנעים והמוסק, לא היית יכול להבין כלל את המצב הנואש של אותה אלמנה, ורק בחוץ, כשהרגשת בעצמך את הקור הנורא השורר בחוץ, אז היית יכול לרדת קצת לעומק ההרגשה, ולהבין את מצבם של האלמנה והיתומים.
"אם כך נוכל לתרץ את הענין הנ"ל, שהרי כתבו רבותינו הקדושים, שהענין הכי גדול בחג הסוכות הוא להזמין אורחים ולתת להם כל צרכם, וכמו שכתב בספר יסוד ושורש העבודה, שחג הסוכות נקרא 'חג האסיף', כיון שהוא זמן אסיפה, לאסוף הביתה אורחים עניים ולתת להם צדקה.
"ולכן אמרה התורה, שבכדי שתוכל להרגיש את העניים, את אותם עלובים שאין להם בית, צריך אתה לצאת החוצה, ולשבת בסוכה שאין בה גג המונע את חדירת הגשמים, רק אז תוכל להעלות על דעתך את כאבם, ולהרגיש את מה שמרגישים אותם עניים.
"על ידי ההסבר הזה אפשר לתרץ עוד קושיא, שהרי חג הסוכות הוקש לחג הפסח, בגזירה שווה 'חמשה עשר – חמשה עשר', ולכן כתבו הפוסקים שצריך לאכול כזית בבת אחת בסעודת ליל ראשון של יו"ט, כמו שאוכלים את הכזית ראשון של המצה בליל הפסח בבת אחת.
"נשאלת השאלה, לכאורה צריך לעשות עוד היקש, שיצטרכו גם לומר 'הא לחמא עניא' בתחילת סעודת ליל החג של סוכות, כמו שאומרים בתחילת ליל הסדר שמזמינים את כל דצריך וכל דכפין.
"התשובה היא, שבחג הפסח כל אחד יושב בתוך ביתו, ורק בתחילת הסדר פותח את הדלת ואומר 'הא לחמא עניא וכו', כל דצריך ייתי ויפסח'. אבל בסוכות לא מסתפקים רק בפתיחת הדלת. אלא עושים הרבה יותר מזה, יוצאים ממש החוצה אל הרחוב, אל מקומם של העניים וחסרי הבית, כדי להרגיש אותם, לרדת לדעתם של אלו שהבית שלהם אינו מחסה כראוי, ולהרגיש את אלו שזקוקים לעזרתנו.
"וכעין דברים אלו מצינו בספר הקדוש שפת אמת (סוכות, דף ק"א), שאומר שאחרי שהבריאה התחדשה בראש השנה, זהו הזמן להתפלל על הפרנסה ועל קיום העולם. 'וזהו טעם הפשוט של מצות סוכה, לצאת החוצה מן הבית, ולדעת כי הארץ צריכה מטר מן השמים'. ולכן חג הסוכות הוא זמן שמחה, כי הקדוש ברוך הוא כביכול שמח כשהוא מכין מזון לבריותיו. וזה בא ללמד את האדם, לקבל את האורח בסבר פנים יפות, ולתת צדקה בשמחה.
"יעזור הקב"ה, שיהיה לכולנו 'לב שומע', ונוכל להאזין לרחשי הזולת, ולקיים את כל הפירושים של 'זה א-לי ואנוהו', גם להדר בנוי מצוה, וגם להידבק במידותיו של הקב"ה שהוא רחום וחנון. ואז נזכה למה שכתב רבינו המהרש"ל (חידושי אגדות מס' שבת שם), שהשם יתברך נראה לבני ישראל לפי מעשיהם וענייניהם, וכאשר בני ישראל מתנאים במצות השם, ומקיימים 'זה א-לי ואנוהו', גם הקב"ה נראה ומתנהג עמם בנוי ובהדר".