באחת הבריתות שבהן זכיתי לשמש כמוהל, שמתי לב שאחד המוזמנים נועץ בי מבט ארוך. הבנתי שיש דברים בגו. אחרי הברית נגשתי אליו, ופתחתי בשיחה איתו. הוא אמר לי: "כבוד הרב, מזמן רציתי לבוא אליכם, ולספר לכם את סיפורי, אבל התביישתי. מן השמים פגשתי את הרב בברית, והנה יש לי הזדמנות לספר את הספור":

"זאת החיה אשר תאכלו" (י"א  ב')

זהירות במאכלות אסורות אצל ילדים

האר"י הקדוש כותב, שאם אדם מרגיש ירידה ביראת שמים – יפשפש ויבדוק במאכליו, כי כנראה נכשל במאכל אסור שטימא את נפשו.

כך גם כתב ה"פרי חדש" (יורה דעה סימן פא ס"ק כא), שהסיבה שילדים נהיים עזי נפש, ועוזבים את התורה, היא משום שהם אוכלים מאכלות אסורות. אם הנפש נטמאת והלב נהיה אטום לכל דבר שבקדושה, מה כבר אפשר לצפות מילד זה?

כוחה של השפעה טובה

מדה טובה מרובה. כל דבר טוב שאדם רואה או שומע נצרב בנפש, ומותיר בה את רישומו. שום דבר לא הולך לאיבוד. ההשפעה הטובה מחלחלת, עד שלבסוף נותנת היא את פירותיה.

באחת הבריתות שבהן זכיתי לשמש כמוהל, שמתי לב שאחד המוזמנים נועץ בי מבט ארוך. הבנתי שיש דברים בגו. אחרי הברית נגשתי אליו, ופתחתי בשיחה איתו.

הוא אמר לי: "כבוד הרב, מזמן רציתי לבוא אליכם, ולספר לכם את יספורי, אבל התביישתי. מן השמים פגשתי את הרב בברית, והנה יש לי הזדמנות לספר את הסיפור:

"אני עורך דין במקצועי. עד לפני כמה שנים הייתי רחוק מתורה ומצוות. בביתנו אמנם שמרו על כשרות, אבל לא שמרנו שבת. לפני שבע שנים, בתקופת הימים הנוראים, באתי לאמירת סליחות בישיבת 'אור החיים'.

"היה זה לפני שבת שובה. הרב דיבר בפני הציבור על עניני התשובה, ובין השאר חזק את שמירת השבת, והעלה על נס את מעלת שמירת השבת הקרובה לפני יום הכפורים. הרב אמר, כי מובא באר"י הקדוש, שמי ששומר את השבת הזאת, מתקן בכך את כל השבתות שחילל.

"התרגשתי מן הדברים" – מספר אותו אדם – "אמרתי בלבי: אולי אקח את דברי הרב צעד אחד קדימה. אשמור את השבת הזאת, ובכך אזכה לתקן את כל השבתות האחרות שלא זכיתי לשומרן כהלכה. ואכן, באותה שבת נמנעתי מכל מלאכה שיש בה חילול שבת.

"לאחר השבת חשתי שנכנסת בי רוח טהרה. התחלתי להתחזק. הלכתי לבית הכנסת, התפללתי, הנחתי תפלין. עם הזמן התחלתי לשמור שבת. עד שהשלמתי את התהליך, ונהייתי שומר תורה ומצוות".

האחריות הכבדה הרובצת על השוחט

סיפר לי אברך מהישיבה, כי להוריו הגרים במושב יש דיר כבשים. מדי פעם שוחטים הם כבש. מי עושה את הניקור? יש להם איזה אדם שטוען שהוא יודע את המלאכה.

פעם החליט האברך, שהגיע הזמן לבדוק את רמת הניקור של אותו אדם. הוא הביא את הכבש לאחד המנקרים בירושלים. אחרי בדיקה קצרה ושטחית נזעק המנקר: "אתה בטוח שעשו לו ניקור? בוא תראה, הוציאו את השומן והשאירו את החלב". אכילת חלב היא אסור כרת!

באתי לאחת המשחטות, כדי לעמד מקרוב על רמת השחיטה. דבר ראשון, בקשתי לבדוק את הסכינים. אמרו לי: "הכל בסדר, יש לנו אדם מיוחד הממונה על הסכינים. כדאי להתעכב יותר על השחיטה עצמה, על בדיקת הריאות, על המליחה וכדומה".

אמרתי להם: אם הסכין פגומה – זו נבלה גמורה. מה מועיל שהשחיטה עצמה מצויינת?! יש דברים רבים בשחיטה שהם דרבנן, אבל בדיקת הסכין היא עניין של דאורייתא. כמובן יש להקפיד שהכל יהיה תקין ומהודר בתכלית ההידור, אבל קודם כל צריך לבדוק את הדבר הבסיסי ביותר. אם יש ספק בסכין, זה ספק נבלה, וספקא דאורייתא לחומרא.

כשקונים בשר, יש להקפיד על הכשרות, לוודא מי עומד מאחוריה. לא לסמוך על אטליזים שלא יודעים מה מקור הבשר שנמכר בהם.

שוחט צריך להיות ירא שמים ובקי במלאכתו. עליו לחזור לפרקים על הלכות שחיטה, שתהיינה שגורות בפיו ובלבו ולא ישכחן. בידיו מופקדת אחריות כבדה להאכיל את עם ישראל בשר שחוטות, ואם לא ישחט כראוי – הוא עלול לטמאם בבשר נבלות וטרפות, שיטמטם את לבם.

אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים

ממשיכה התורה ומצוה אותנו (יא, מד): "והתקדשתם והייתם קדושים". מה פשר כפילות הלשון?

מבאר ה'אור החיים' הקדוש: "פרוש, אם אתם מתקדשים – אני אקדש אתכם לבל יכנס לגופכם דבר שיקוץ".

אדם חושב בלבו: מה מועיל שאזהר ממאכלות אסורות, הלא כמה שאזהר ואשמר – עלול אני להיכשל באכילת איסור בשוגג. והרי, כאמור, מאכלות אסורות מטמאים ומטמטמים את הנפש, כי הם נבלעים בדמו של האדם, ומה לי מזיד ומה לי שוגג.

על כך אומרת התורה: אל דאגה! מי שנזהר ממאכלות אסורות, מובטח לו שמן השמים ישמרו עליו שלא יבוא לידי מכשול בשגגה, כמו שאומרת הגמרא (חלין ה ע"ב) שהקב"ה שומר על הצדיקים ואינו מביא תקלה על ידם.

התוספות הקשו: הלא מצינו מקרים שבהם נכשלו צדיקים בשגגה בכל מיני איסורים, כגון המקרה הידוע של רבי ישמעאל שקרא לאור הנר בשבת. לפי דעה אחת היטה את הנר, וכתב על פנקסו: "אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה", על חטא שבשגגה (שבת יב ע"ב).

תרצו התוספות, שמה שאמרו חכמים שהקב"ה שומר על הצדיקים ואינו מביא תקלה על ידם, הכוונה דווקא בענייני אכילה ולא בשאר העניינים.

אכן, ישנם ספורים מאלפים רבים כיצד ניצלו צדיקים מאכילה של איסור. אם הובאה לפני הצדיק מנת בשר שבטעות נשפך לתוכה חלב, הוא מצא את עצמו נמנע מלאכול את המנה מכל מיני סיבות וטעמים שונים ומשונים – הוא לא רעב, הוא עייף, עסוק… לפעמים אף אין הסבר מה מעכב אותו מלאכול. הרבנית מפצירה בו לאכול, אך משום מה, הוא נמנע. מה הסיבה? הסיבה האמתית היא אותה שמירה מיוחדת שהצדיק זוכה לה מן השמים לבל ייכשל באכילה של איסור.

פעם ישב מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל בחדר לימודו, והגה בתורה. נכנסה הרבנית לחדר והגישה לו צלחת עם פרוסת עוגה. אך הרב המשיך בתלמודו ולא טעם מן העוגה.

אמרה לו הרבנית: "תטעם, העוגה טרייה, זה עתה יצאה מן התנור".

נשא הרב את עיניו ושאל: "מי אפה אותה?"

השיבה: "קרובת משפחתנו שבאה לעזור לי במטבח", והוסיפה: "אבל אין מה לחשוש, היא הכינה את העוגה במטבח שלנו, ואפתה אותה בתנור שלנו".

אמר הרב: "את יודעת שלצערנו היא מחללת שבת, יש פוסקים שאומרים שלמחלל שבת יש דין של גוי, אם כן הבישול והאפייה שלו נחשב כבישול נוכרי".

כשאשה מגישה לבעלה עוגה שנאפתה בביתם, אין סיבה נראית לעין שלא לאכול ממנה. מנין עלה במחשבתו לברר מי אפה את העוגה? אין זאת אלא ש"רגלי חסידיו ישמר" (שמואל א ב, ט), מן השמים שמרו על הרב שלא ייכשל באכילה שיש עליה פקפוק.

סייגים וגדרות מצילים ממכשול

מוסיף ה'אור החיים' הקדוש: "עוד ירצה 'והתקדשתם', תעשו גדרים וסייגים לבל תטמאו, ובזה אני מבטיחכם שתהיו קדושים".

המשנה הראשונה במסכת אבות, מביאה את דברי אנשי כנסת הגדולה על שלושת הדברים היסודיים להעמדת התורה והדת על תילן. אחד מהם הוא: "ועשו סייג לתורה". על ידי עשיית סייגים וגדרות, מרחיק האדם את עצמו מן העברה ולא בא לידי מכשול.

אם האדם יפעל לשמור עצמו לבל ייכשל בטמאה, מובטח לו שמן השמים יישמרו עליו. על כך דרשו חז"ל (יומא לט ע"א): "'והתקדשתם והייתם קדשים' – אדם מקדש עצמו מעט – מקדשין אותו הרבה, מלמטה – מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה – מקדשין אותו לעולם הבא".

אי זהירות באכילת ארבה ועונשה

בהמשך הפרק (יא), בפסוקים כא-כב, עוסקת התורה בטהרתם של מיני הארבה. ה'אור החיים' הקדוש דן לגבי סימני הטהרה של הארבה, ומגיע למסקנה לגבי סוג מסויים של ארבה שהוא טמא. ומוסיף: "לכן, כל ירא וחרד יירא ויפחד לבל יושיט ידו לשקץ זה, וימחה בשולחי יד".

נחילי ארבה היו מגיעים בהמוניהם למקומות יישוב, פושטים על שדות החיטה והירק וגורמים להם נזק רב. כתוצאה מכך, היו מחירי המזון מאמירים והעניים היו גוועים ברעב. ה'אור החיים' הקדוש תלה זאת בעובדה שהיהודים באותו אזור לא נזהרו מאכילת אותו סוג של ארבה, שהוא סבר שהוא טמא.

כותב ה'אור החיים': "והנה מיום שנשמעו דברי במערב, ופרשו מהם הרבים, לא נגע ה' עוד במכה זו, ולא נראו זה יותר מי"ב שנה".

כשם שאי הקפדה על מאכלות אסורות גרמה לרעב, כך מאידך גיסא, זהירות ממאכלות אסורות סילקה את הרעב. חותם ה'אור החיים' הקדוש: "כי תורה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות".

בכל מאכל יש בעיות כשרותיות

אם נבוא לאדם שומר תורה ומצוות, ונאמר לו שמן הסתם הוא נכשל במאכלות אסורות – בוודאי יזדעק: "אני?! חס וחלילה! איך אתם חושדים בי?! הרי אני מקפיד על כשרות, אני אוכל רק בכשרויות מהדרות, בשר גלאט".

לצערנו, בשנים האחרונות הנושא נהיה פרוץ מאד. אנשים יוצאים לנופש, ומחפשים משהו לאכול. הם, כמובן, אינם דורכים על מפתן מסעדות בשריות שאינן נושאות תעודת כשרות מהודרת. ומה עם מסעדה חלבית? ומה עם מאכלי דגים? יש כאלו שמרשים לעצמם להקל בזה וטוענים: מה כבר יכול להיות בזה?

הם, כמובן, טועים טעות חמורה! בכל מאכל יש חששות אין ספור, ומי שאינו בקי – שלא ייכנס לספק, כדברי ה'אור החיים' הקדוש שהובאו לעיל: "וצריך האדם ליזהר בתוספת זהירות וזריזות בכל דבר אשר ייכנס בגדר ספק שקוץ זה".

אחד מגדולי הצדיקים בדורנו היה רבי יהושע ממן, זקן רבני מרוקו. הוא היה רבה של העיר מרקש במרוקו, ולאחר עלותו לארץ ישראל כיהן כאב"ד בבאר שבע ונהריה, עד שעבר להתגורר בירושלים.

זכינו כמה פעמים לארחו בישיבה. כבדנו אותו בדבר מאכל. הגשנו לו מנת דג, אך הוא סרב לאכל. לא הבנו למה, חשבנו שזה מטעמי נימוס, על כן שבנו על רצוננו לכבדו במנת דג. אך הוא דחה באדיבות את הכבוד ואמר: "תסלחו לי שאינני נענה לכם, מזה זמן קבלתי על עצמי שלא לאכול דגים".

תמהנו: "מדוע כבודו נמנע מאכילת דגים, הרי זה מועיל לבריאות?".

הוא הסביר: "שמעתי שיש בעיה של תולעים בדגים, על כן קבלתי על עצמי להימנע מאכילת דגים".

זו גדלות! נכון שאפשר להכשיר דגים, אבל הצדיק הזה החמיר על עצמו, שאם יש חשש כל דהוא לתולעים, במקום להיכנס לספקות, ולסמוך על כל מיני היתרים וקולות, הפתרון האמיתי פשוט מאד: להימנע מאכילתם. כך נפטרים מן הספק, ולא מטמאים את הגוף במאכלים שיש בהם איסורי תורה חמורים.

בין 'תו תקן' לתעודת כשרות

כשאדם רוכש מוצר, הוא אינו מסתפק בתו תקן. הוא מברר היטב על איכות המוצר, בודק ומשווה בין כמה מוצרים, ולבסוף רוכש את המוצר הטוב והאיכותי ביותר. אם הברורים שלו העלו ספקות לגבי איכותו של המוצר, הוא יימנע מלרכוש אותו, אלא אם כן התקציב שלו מוגבל והוא נאלץ לרכוש מוצר זול ולא איכותי.

מדוע כשזה נוגע לאיכות, האדם אינו מסתפק בתו תקן, אלא מקפיד על הטוב ביותר, וכשזה נוגע לכשרות הוא עושה לעצמו הנחות?! מספיק שישנה תעודת כשרות כלשהי התלויה על הקיר, וכבר הוא מרשה לעצמו להתיישב ולאכול… אם זה היה דבר חשוב בעיניו, לא היה מקל ראש כל כך.

בבתי מלון מתעוררות שאלות ובעיות כשרותיות רבות, המצריכות הרבה בירור ושימת לב. ברוב בתי המלון מעסיקים שפים וטבחים גויים. קיימים חששות רבים הקשורים למכשלות של בישולי עכו"ם, וכן חשש יין נסך ביינות.

גם כשיש לאולם שמחות השגחה מהודרת, ישנם בעלי שמחה שמביאים משגיח מיוחד מטעמם, שיפקח וישגיח על הבישול, על בדיקת הירקות, האורז וכדומה. סיפר לי משגיח שנשכר על ידי בעלי שמחה, להשגיח במטבח של האולם בו התקיים האירוע שלהם. הוא גלה תולעים באורז ובירקות. ניגש אליו מישהו מהאולם, ואיים עליו שלא יעז להוציא את המידע החוצה.

אמר לו המשגיח: "אינני מתייחס לאיומים שלך. בעלי השמחה שכרו אותי להשגיח על המטבח באירוע שלהם, ואני מחויב אך ורק להם!". הלכתי אל בעלי השמחה ואמרתי להם: "אם אינכם רוצים להכשיל את הציבור באירוע שלכם – תודיעו שלא יאכלו מהאכל שיוגש!". לבסוף בדקו ומצאו את שק האורז שכולו מתולע, והחליפוהו באורז אחר.

(מתוך הספר 'משכני אחריך')