"אנשי חיל יראי אלוקים" (יח כא)
אספר סיפור שאירע עמי, ממנו נוכל לקחת תובנת חיים חשובה:
הייתי צריך לעבור צינתור. לאחר שפותחים את הסתימה שבעורק הלב באמצעות בלון, שותלים תומכן (סטנד), שמטרתו להחזיק את העורק פתוח ולאפשר את זרימת הדם בתוכו.
הרופא פנה אלי ואמר: "יש שני סוגים של תומכנים: הראשון נקרא תומכן רגיל, וניתן על ידי בית החולים בחינם. התומכן הזה בהחלט טוב, אולם יש תומכן אחר, טוב יותר, שאני ממליץ עליו מאד. דא עקא, עלותו אלפיים ושמונה מאות דולר. מה אתה מחליט?".
נטיתי להשיב מיד, שבוודאי רצוני בתומכן המשובח יותר. את כל הון ביתו אדם מוכן לתת בעד חייו. אבל לפני שהשבתי החלטתי להתייעץ עם אשתי. הצגתי בפניה את השאלה, והיא הביטה עלי במבט כזה, כאילו אינה מבינה את השאלה.
"מה קשה כל כך להבין?", שאלתי. "הרופא אומר שגם הסטנד הרגיל טוב. השאלה היא האם כדאי להשקיע בסטנד המשובח יותר".
היא הביטה עלי במבט תמה ושאלה: "כשמדברים על חיים, שואלים על אלפיים ושמונה מאות דולר?!"…
לפתע תפסתי את הענין: אם בנוגע לחיים הגשמיים, הארעיים, אין בכלל שאלה האם להשקיע אלפיים ושמונה מאות דולר – בנוגע לחיים הרוחניים הנצחיים, על אחת כמה וכמה…
והנה, דווקא כאן, בנוגע לרוחניות, בנוגע לקיום תורה ומצוות – בני אדם נוטים לחסוך… הם מסתפקים בארבעת המינים 'כשרים לברכה', גם אם אינם 'מהודרים א.א.'… כשקונים תפילין מסתפקים בתפילין כשרות וטובות, למרות שיש תפילין מהודרות יותר, שנכתבו ביד סופר אמן וירא שמים. כל זאת בגלל הפרש של אלף דולר בין השניים…
התורה והמצוות הן החיים הנצחיים שלנו. אם בנוגע לחיי העולם הזה איננו עושים חשבונות, קל וחומר שבנוגע לחיי נצח אל לנו לעשות חשבונות, אלא עלינו להשתדל לקיים כל מצוה בהידור המירבי, כמאמר הכתוב (ויקרא ג, טז): "כל חלב לה'".
המדרש (ויקרא רבה כג, א) דורש את הפסוק: "כשושנה בין החוחים" על רבקה – "אביה רמאי ואנשי מקומה רמאין, וצדקת הזו יוצאת מבינתיים, למה היא דומה? לשושנה בין החוחים".
יש אדם שיש בו מעלה שהוא צדיק, אך מעלה יתרה יש בו כאשר הוא הגיע אל מעלתו זו, בהיותו בין רשעים ולא הושפע מהם כלל.
רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, שאל את רבי חיים קנייבסקי שליט"א, כיצד כתבה התורה על בעלי החיים שהגיעו לתיבת נח (בראשית ז, ב): "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו", וכי אצל בעלי החיים יש מושג של "איש ואשתו"? השיב לו ר' חיים: כיון שהם לא קלקלו כאשר השחית כל בשר את דרכו על הארץ – ממילא הם עלו בדרגה, והגיעו למעלת 'איש ואשתו'. אם מתנהגים בצדקות בשונה מכולם, אזי מתעלים למעלה מיוחדת.
שואלים בן אדם: 'מדוע אתה עושה כך וכך?', והוא משיב: 'מה אתה רוצה ממני? כולם עושים כך!'. הוא חושב שזה תרוץ טוב. וכי הוא צריך להיות שונה מכולם? אולם – אומר הרמב"ן (עיין בפרושו עה"ת שמות טו, כ"א) – כאשר יגיע לעולם האמת ויטען להגנתו טענה זו, הוא יכניס את עצמו לבעיה קשה יותר. לו היתה זו עבירה שאף אחד לא נכשל בה, אזי יכול היה לטעון שלא ידע שמדובר בעבירה, והיצר הרע שכנע אותו לעבור אותה. אבל אם הוא רואה שכולם נכשלים בעבירה הזו, אם כן הוא רואה כיצד היצר משפיע על כולם להיכשל בעבירה זו, ועליו להזהר שבעתיים לבל ייפול במלכודת היצר.
אדם נכנס לבית הכנסת, לאחר שכבר עבר זמן תפילה. הוא רואה בבית הכנסת עוד עשרות יהודים שהגיעו אף הם לאחר זמן תפילה. הוא מרגיע את מצפונו ואומר לעצמו: 'הרי עוד רבים אחרים נכשלים בתפילה לאחר הזמן, וכי אני צריך להיות יותר צדיק מהם?'. טיעון זה, כאמור, רק מחמיר את התביעה כלפיו, כי אם הוא רואה כיצד היצר מצליח להפיל ברשתו אנשים רבים כל כך, אזי הוא צריך להיזהר כפל כפליים שלא ייפול במלכודת היצר.
בסעיף הראשון בשולחן ערוך כותב הרמ"א: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת". אם אדם נמצא במקום שלא מתנהגים בו כראוי, לא יאמר לעצמו: 'וכי אני צריך להיות הצדיק היחידי?', אלא אל יבוש, ויעשה כרצון השי"ת.
אם נדייק בלשון הרמ"א, נראה שאין הוא אומר שעל האדם לעשות רצון השי"ת, אף שהוא מתבייש לעשות כן, אלא מורה לאדם: "ולא יתבייש". לכאורה צריך להבין, כיצד אפשר לצוות על האדם לא להתבייש? אפשר לצוות עליו לעשות רצון השי"ת בכל מצב ובכל תנאי, אף שהוא חש בושה, אבל לצוות עליו "ולא יתבייש", הכיצד?
נתאר לעצמנו יהודי, הנמצא בין אנשים שאינם שומרי מצוות, והגיע זמן תפילת מנחה. הוא נעמד להתפלל ורואה כיצד כולם מדברים עליו ולועגים לו, אומרים עליו שהוא 'צודרייטער', 'פנאטי'. אפשר לומר לו שאפילו אם הוא מתבייש מהם, אל ימנע מלעשות את רצון השי"ת, אבל ברמ"א נאמר: "ולא יתבייש", יש כאן ציווי לאדם שלא יחוש בושה כלל, איך אפשר לצוות כן?
אומר ר' דוד בריסקער ווארט טוב מאד: למה הדבר דומה? נתאר לעצמנו אדם שאינו יכול להירדם בלילה, הוא נעמד ליד אדן החלון, ולפתע הוא רואה שלושה אנשים רצים, הוא אינו יודע מה פשר הריצה שלהם. והנה הוא רואה שהם משליכים משהו לפח האשפה. הוא עדיין אינו מבין מה קורה, אך לפתע הוא רואה שוטרים רצים. או אז הוא מבין שמדובר בגנבים שברחו מפני השוטרים, ובדרך בריחתם הם כנראה השליכו את הגניבה לפח האשפה. עם אור ראשון, הוא יורד למטה פותח את הפח ומוצא בו שטר של מאה דולר. זה כבר מתחיל להיות מעניין, הוא מציץ פנימה אל תוך הפח ורואה שם עוד כמה שטרות. הריח אמנם לא משהו, אבל מדובר בדולרים… לכסף אין ריח… או אז – תסלחו לי – הוא נכנס לתוך הפח ונובר בו. הנה עוד שטר ועוד שטר. הוא מטונף ומלוכלך, אבל לא נורא, אפשר לנקות. עוברים אנשים ליד הפח ורואים בתוכו אדם, הוא שומע אותם, אומרים זה לזה: הוא 'צודרייטער', אדם 'מסובב', לא שפוי… עובר עוד אדם ואומר: "אוי נעבעך, רחמנות עליו"…
האיש הזה שומע את כל הדיבורים הללו, האם הוא מתבייש? הוא לא מתחיל להתבייש! א מחי'ה. כל רגע שהוא בפנים שווה לו כסף! עוד שטר ועוד שטר! יגידו כולם מה שיגידו, ילעגו כמה שילעגו, לו זה לא אכפת! הוא כבר אסף משם אלפי דולרים! הוא נהיה עשיר!
כאשר אדם עובד את השי"ת, אין גביר גדול ממנו. כולם צוחקים עליו, אבל הוא יודע שהוא מתעסק עם מיליונים, וכי יש לו במה להתבייש? הם מרחמים עליו, אבל הרחמנות צריכה להיות עליהם, לא עליו!
אדם צריך להרגיש, שבעשיית רצון השי"ת הוא צובר מיליונים! מי שחי בתחושה זו, אזי הוא יכול לקיים בקלות את ציווי הרמ"א: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת".
(מתוך יחי ראובן – הגדה של פסח)