"והוא כהן לא-ל עליון" (יד, יח)
'בבחרותי למדתי ב'כרם ביבנה', שם עסקתי עם חברי בלימוד סדר 'זרעים', בשלב מסויים ביקשוני לרכז לימודי הלכה בישיבה ונהגתי לעלות מידי שבוע לירושלים. מרן היה משיב לשאלותי בעיקר במצוות התלויות בארץ.
מאז הייתי עולה מידי פעם אל לשכת הגזית בירושלים, מציג את שאלותי ומקבל תשובה, כעוד מאות ואלפי פונים שביקשו לדעת את דבר ה' זו הלכה.
באחת הפעמים שאלתי שאלה – שבמבט של עשרות שנים לאחור אולי לא היתה במקומה – וביקשתי לדעת אם ניתן לסמוך על השחיטה של כשרות פלונית. מרן הפנה אותי לרב מסויים הבקי במתרחש באותה מערכת. ואז שאלני: "דו קענסט עהם? (-האם הנך מכירו?), עניתי שכן, ואף הסברתי כיצד אני מכירו. מרן הרים את עיניו אלי, ולראשונה שאלני לשמי.
באותו ערב, בהיותי בביתי, הרהרתי במה שהתרחש, וחשתי שלא לחינם שאלני מרן לשמי. פניתי שוב למחרת וביקשתי ממרן רשות לשבת בעת קבלת הקהל, להקשיב לשאלות ולתשובות הניתנות. "נו נו, הגיב הרב. אני פירשתי זאת כנתינת רשות, שסביר שמרן הצטער עליה לאחר מכן.'
מדוע אתם סבורים שהצטער?
"מסתמא", אומר הרב בחיוך, "גם אני הייתי מצטער לו היו עושים לי כך".
למעלה משלושה עשורים ישב הרב באוהל מועד, עומד ומשמש, מביט, מאזין ומקשיב לכל פרט, לכל שאלה ולכל תשובה.
מרן הגרי"ש לא הרבה בדיבור כידוע, האם זכור לכם מקרה מיוחד או יוצא דופן – עליו תוכלו לספר – בו יצא הרב מגדרו?
בתיאורים המצויים על מרן הגרי"ש זצוק"ל, פעמים חסר האמת הפשוטה. אם אתבקש לזקק את כל מה שזכיתי לראות – להגדרה אחת, תהיה זו ההגדרה הבאה. השתוות וקיום רצונו יתברך!
במעגל השנה אנו מצויים ברמות שונות של התלהבות והתעוררות. אצל מרן – להבדיל – היו כל העיתים שווים, כל ימות השבוע וכל ימות השנה, וכל שנות חייו. בין אם מדובר בחודש תשרי, או תמוז, או פורים, או ערב פסח. בכל רגע עושים את המוטל עלינו. ובהגיע זמן קיום מצווה מסויימת, הרי היא מתקיימת על פי כל ההידורים והחומרות עליהם נצטווינו, ורגע לאחר מכן כבר חזר הרב לתלמודו.
לכל זמן ועת, זמן לקיום המצוה וזמן ללימוד התורה, וכל מה שמתרחש מסביב אינו משנה כלל את חובת האדם בעולמו, לימוד התורה הקדושה. זהו ה'מופת' הגדול ביותר שזכיתי לראות אצל הרב, ובעיני זה שיא השיאים של הדמות הנשגבה הזו.
לא היו דברים יוצאי דופן?
ראיתי לפעמים דברים שהרב הופתע מהם, לאו דווקא מהשאלה, אלא מהנקודה הפנימית של השואל. מקרה אחד שנחקק בעצמותי אירע לפני כמה עשורים. נכנס יהודי אחרי פטירת רבו מרן ה'בית ישראל', זיע"א, סיפר שרבו בא בחלום והורה לו לתת לצדקה סכום גדול מאוד מאוד. והוא בא לשאול לגבי התרת נדרים או כיצד לנהוג. הרב הרים עיניו ושאל, הרבי שלך מבקש ממך, למה אתה מחפש היתרים?
ההוא הגיב, כדאי שאני אתן? שאל הרב, אתה בעל יכולת, בר הכי? אמר שכן, אם כן, למה שלא תתן?
סבר ההוא וקיבל, יצא מבלי לומר מילה. הרב מאד התפעל, שיהודי מתנהג עם קונו בפשטות ללא חכמות ומבלי לנסות להתחמק ולמצוא היתרים. מרן מאד החשיב זאת והתפעל. אציין כי היה מדובר בסכום נכבד מאד. סכום שגם אברך לפני גזירות ליברמן ושות' היה מתקשה לעמוד בו.
האם קבלתם ממרן כללי פסיקה וגדרי הלכה כיצד לפסוק ומתי?
לא בזבזתי את זמנו של מרן בשאלות, אך הקשבתי לשאלות שנשאל והאזנתי לתשובות שנתן. לעיתים שאלתי על התשובה שניתנה. במשך כל כך הרבה שנים, הרי גם תלמיד שאינו הגון קולט משהו. אך איני יכול לגזור מכך כללי פסיקה. ישנם מקרים של הפסד מרובה ושעת הדחק, ואי אפשר לפרסם תשובה מסויימת ולגזור ממנה על מקרה אחר, גם אם היא דומה, כי כל מקרה לגופו.
סיפרתם כי ראשית לימודכם ועיסוקכם היה במצוות התלויות בארץ, מה גרם לכם לבחור בחלק זה של התורה?
סדר זרעים הוא כמובן חלק מתורתנו הקדושה. ומגיל צעיר נמשכתי לכך, וכאמור, לעולם ילמד אדם מה שליבו חפץ. בהמשך אף נוכחנו חברי ואני לראות כי רובנו, למרות שאנו חפצים לקיים מצוות אלו הלכה למעשה, הרי לרוב לא בדיוק יודעים כיצד לנהוג.
בניגוד להלכות שבת לדוגמא, בהם קיימת מסורת של לימוד וקיום ההלכה מדור ולדור, מסב לאב ומאב לבנו ומרב לתלמידו. הרי שבהל' התלויות בארץ לא הייתה מסורת כזו, בעיקר מכיוון שעם ישראל גר ברוב השנים בחוץ לארץ, שם מצוה זו אינה נוהגת.
וראה את דבריו של אחד מרבותינו הראשונים לפני כשבע מאות שנה, רבי אשתורי הפרחי בהקדמה לספרו 'כפתור ופרח': הן הייתי כשני שנים בגליל, דורש וחוקר את הארץ, ועוד חמש שנים בשאר ארצות השבטים, לא מנעתי עצמי שעה אחת מרגל את הארץ, ברוך העוזר…
הוא ממשיך וכותב כי מטרתו בספר זה להסיר את החלודה שהצטברה וכיסתה את המצוות התלויות בארץ, הן מחמת מיעוט העיסוק בלימוד הלכות אלו, והן מחמת שאינן נוהגות בחו"ל.
זכורני כי בשנות לימודי בישיבה, נהגתי להיכנס למטבח להפריש תרומות ומעשרות. היתה שם אשה מבוגרת שבישלה עבורנו, יראת שמים, שהקפידה להפריש חלה מכל מנת בצק, קטנה ככל שתהיה. אך למרות זאת, התקשתה להבין את הצורך בהפרשת תרו"מ ונימוקה עמה, כי אביה היה אדם צדיק ומקפיד על קלה כבחמורה ולא קיבלה ממנו מסורת שכזו. כל הסברי כי אביה התגורר בחו"ל, שם לא היה חיוב כזה, ואילו כעת אנו בארץ ישראל. מכיון שבגירסא דינקותא לא הוטמעה בה חובה זו.
בית המדרש להלכה
את כל זאת מביא הרב על מנת לשבר את אוזנינו במצב ששרר באותו זמן. מה שחיזק את החלטתו לעסוק בלימוד הלכות אלו בכל מסגרת לימודית בה שהה. הרב לא הסתפק בלימוד עצמי והתחיל לפעול במסגרת בית המדרש להלכה בהתיישבות. "התחלנו ממסגרת כולל לעשרה אברכים שסקו בלימוד סדר זרעים, ולאט לאט התרחבו ספסלי בית המדרש. למדנו על מנת ללמוד, אך גם על מנת לעשות. והחלנו להדפיס חיבורים בנושא.
"כאשר באנו להדפיס את הירושלמי לזרעים, ערכנו פירוש הנצרך לאדם שרגיל ללימוד הישיבתי בתלמוד בבלי, וכעת חפץ וחשקה נפשו להשקיע עיונו בלימוד הירושלמי. ערכנו פירוש בדרך העיון הישיבתית, שכל לומד יוכל להרגיש שהוא לומד בדרך ובכללי הלמידה והעיון בהם הורגל מלימודו ב'בבלי'.
"ב"ה שמאז הקול הולך וגדל, ומאז היווסדו בשנת תשל"ט, התרחב ה'כולל' לפעילות אדירה לתועלת הציבור. בשנת תשס"ז נחנך בית המדרש המפואר בשכונת הר נוף, ומרן הגרי"ש נכח בחנוכתו בחול המועד סוכות באותה שנה.
"משערי בית המדרש יצאו לאור, עשרות חיבורים תורניים, לצד אין ספור מיזמים לתועלת הציבור ועד היד נטויה".
(מאת משה בלוך מתוך 'מן השורש' אלול תשפ"א)