ההכנות ל'פסח' התחילו אצלנו בראש חודש ניסן אז החלה אמא בניקוי החדרים והארונות. למרות הניקיון היסודי התנהלו סדרי הבית כתקנם, ואמא בישלה לאבא ארוחת צהריים טרייה מדי יום ביומו עד יום בדיקת חמץ ועד בכלל. את חדרו של אבא ניקינו רק כאשר נעדר מן הבית. העבודה היתה רבה, אבל אסור היה שאבא ידע כי אמא עובדת קשה מדי…
אמא, כך היה נדמה לכולנו, מעולם לא חשה קושי פיזי בתקופה זו – את כל עבודות הניקיון היתה אמא עושה מתוך שמחה עצומה, כשהיא מלווה את עבודתה בשירים רבים. את המצות של ליל הסדר מהדר אבא לאפות מחיטים שנקצרו ב'קצירת יד'. כמו כן אבא טוחן את החיטים בעצמו. טרם צאתו למאפיית המצות של ר' דב בורר, היה אבא מבקש מאמא שתברכנו כי יצליחו לאפות מצות מהודרות כיאה וכיאות. כמו כן היה רגיל לומר לה, שאם יבוא המשיח לפני פסח, יצטרכו לחזור ולאפות מצות משום שמצותינו טמאות בטומאת מת. אנחנו הילדים הצטרפנו אליו וצפינו במחזה בהתרגשות. היה לנו תפקיד מיוחד: למסור את המקלות שעליהם הכניסו את המצות לתנור, לפועל ששייף אותם לשימוש חוזר (לא היה אז נייר חד-פעמי).
ערב פסח – 'סיום הסיומים'
אבא אינו מתחיל לבדוק חמץ לפני ליל י"ד בניסן, ולכן בדיקת חמץ נמשכת אצלו שעות ארוכות. (כשעברנו לשיכון 'חזון איש', לא הטריד את אבא דבר, אלא שגודלה של הדירה החדשה לא יקשה על בדיקתה מחמץ…) את הבדיקה החל אבא במטבח, ומיד בצאתו מן המטבח החלה אמא להוריד את כלי הפסח. עד אז לא בישלה לחג דבר כיון שהמטבח עדיין לא נבדק!
אבא נוהג לכסות את ארונות הספרים בווילון ולמוכרם לגוי.
מדי שנה בשנה בערב פסח לאחר תפילת שחרית זוכה אבא לעשות את 'סיום-הסיומים' המפורסם: סיום התלמוד הבבלי, סיום התלמוד הירושלמי, סיום התנ"ך, סיום המדרשים, סיום השולחן ערוך, ועוד ועוד… יום זה הוא יום שמחה גדולה בביתנו.
אבא נוהג לשרוף את החמץ במגרש הסמוך לביתנו. לאחר מכן היה עולה הביתה ואמר עם אמא את נוסח "כל חמירא" שלוש פעמים. כי אכן, אמא היתה שותפה לאבא גם בכל ענייני המצוות.
אחרי הצהריים היתה אמא יוצאת למרפסת, שם ריסקה את ה'חריין' (חזרת) בפומפייה כשעיניה זולגות דמעות מפני החריפות. (במשפחתנו נוהגים לאכול חזרת ל'מרור', גם הילדים הקטנים. אבא חילק לכל אחד כזית, היינו טועמים מעט ומעבירים לאמא מתחת השולחן כדי שהיא תסיים את שלנו…)
שיא השיאים של כל ימי השנה היה כמובן ליל הסדר. אי אפשר לתאר את שירת 'בצאת ישראל', שאבא שר שוב ושוב בדבקות עילאית. אני זוכרת היטב גם את אמירת 'שפוך חמתך'. בילדותה של אמא היתה סבתא חיה מושא פותחת את הדלת לאליהו הנביא, ואמא המשיכה במנהג זה: אמא והילדים היו הולכים לדלת, פותחים את הדלת ואומרים בקול רם: "ברוך הבא! ברוך הבא!" תמיד נראתה על פניה של אמא הציפייה לראות את אליהו הנביא. אנו הילדים התבוננו היטב בכוסו של אליהו, לבדוק אם הוא אכן שתה מן היין… בעת אמירת 'שפוך חמתך' היתה אמא עומדת. מנהג זה הביאה אמא מבית אביה. את הפיוט 'חד גדיא' אבא שר באידיש.
לאחר סיום ה'סדר', אבא אומר 'שיר השירים' עם טעמים.
(מתוך הספר 'בית אמי')
