סיפר הג"ר משה יוסף שיינערמאן: שמעתי מידיד משפחתינו הרב ר' חיים טווערסקי שליט"א מעשה נפלא, שממנו אפשר לקחת חיזוק לשפר היחס בינינו לבין חברינו.
מיד לאחר מלחמת העולם השניה פגש הרב טווערסקי את האדמו"ר ממחנובקה, שניהם קרובי משפחה מגזע גדולי וצדיקי האדמו"רים מטשערנוביל. כשנפגשו, סידר הרב טווערסקי מנין מיוחד בבית האכסניא של האדמו"ר. והנה לפליאת הרב טווערסקי, ראה שהאדמו"ר התפלל כל התפילה [עד תפילת שמו"ע] כשפניו נגד המתפללים, בעוד אדמו"רי משפחתו הקפידו מאוד להתפלל כשפניהם אל הקיר ולא נגד העם.
חשב הרב טווערסקי לעצמו, כי מה ששינה האדמו"ר ממנהג אבותיו הוא משום שמפאת צרות המלחמה ונדודיו הרבים, שכח כיצד להתפלל כפי מנהג אבותיו. והתחיל לבכות בנימי לבבו על כל הצרות שעבר האדמו"ר, אבל החליט שעליו החובה להזכיר לאדמו"ר את אופן הכיוון של משפחתם.
ניגש הרב טווערסקי להאדמו"ר ואמר לו בזה"ל: כבוד האדמו"ר, ברור שיודע כבודו שאצל הליטאים מתפללים כשפניהם אל העם, ואצל האשכנזים מתפללים הרבנים כשמקומם על גבי במה. אבל אצלנו – אמר בבכיות – הכיוון הנכון הוא אל הקיר, וברור שהאדמו"ר מפאת רוב צרותיו שכח זאת.
ענה לו האדמו"ר: לא בני, לא שכחתי שום דבר. זוכר אני איך להתפלל כפי מנהג משפחתי. אבל תדע לך, ראיתי כ"כ הרבה מאחינו שחוטים ושרופים, ראיתי כ"כ הרבה מאחינו שנרצחו ונהרגו באכזריות הכי גדולה, אוי! כמה יקר לי היום כל בן ישראל שניצל מעמק הבכא! הלא היום מה שנשאר הוא מעט מזעיר ממה שהיה לנו, לכן היום כשאני רואה יהודי – ווי קען מען ארום דרייען פון א איד? [כיצד אפשר להסתובב כשעומד בן ישראל לפניי]. הלא כל אחד שנשאר מאיתנו הוא כ"כ חשוב!
מעין מעשה זה שמעתי אודות איש אחד מניצולי השואה [מר שאכנער זצ"ל] שהיה רגיל לעמוד בפינת הרחוב בכל בוקר כשאוטובוסים מלאים עם ילדים נסעו לבתי ספר. כשנשאל אודות ההנהגה הזאת ענה: היה זמן שעמדתי במקום אחד בכל בוקר, כשהייתי בגטו במלחמת העולם השניה, והארורים ימ"ש שלחו בכל יום רכבות מלאים מבני עמנו לאושוויץ ועוד מקומות כאלו, וחשבתי אז שהנה באה כליה לבני עמנו רח"ל. ועכשיו שבחסדי השי"ת ניצלנו שארית הפליטה מהרשעים הארורים, עומד אני בכל בוקר בפינה כמו שעמדתי אז, אבל עכשיו אני מסתכל בברכת השי"ת. ולאות הכרת הטוב להשי"ת, עומד אני בכל בוקר ובוקר ונותן שבח והודי' על הברכה והנס שאני רואה לפניי.
(אהל משה ח"ח עמ' קפג)