"והגדת לבנך"
השיחה עם ראש ישיבת בריסק, מרן הגאון רבי משולם דוד סולוביציק זצוק"ל התקיימה לפני כעשר שנים, אך גם היום הדברים שנאמרו מרתקים וחשובים ביותר לכל הורה שמעוניין בחינוך לתורה ויראת שמים, ומי אינו מעוניין בכך? השיחה נערכה ע"י צוות המוסף התורני של המבשר, ומתוכה ליקטנו קטעים נבחרים:
אנחנו צריכים לעשות מהפך בעניין החינוך, כי בשיטת החינוך החרדי היום חסרה החדרת יראת שמים תמימה בלבבות הצעירים. וכן מצד ההורים, חייבת להיות מסירות. הם צריכים להתפלל, אין סוף תפילות צריכים ההורים להתפלל אין תחליף לדמעות של הורים. אבל לצד התפילות, ההורים צריכים לדבר עם הילדים הרבה על נושא של לימוד התורה, להחדיר בהם אהבת תורה, את הנחישות, ואת ההתמדה.
אירע שפעם נכנס אחד ממקורבי אאמו"ר, עם בנו הקטן, לבקש עבורו ברכה, שיגדל ויעלה מעלה מעלה בתורה וביר"ש. הביט אאמו"ר בעיניו הטובות בילד הקטן, ופנה לאבי הילד ואמר לו: 'הילד יהיה תלמיד חכם בעזה"י כפי מה שהאבא ילמד אותו… וירא שמים יהיה הילד כפי הדמעות והתפילות, שאמו של הילד תתפלל ותעתיר עבורו דבר יום ביומו…
כיצד היא אכן למעשה הדרך הנכונה ביותר להחדיר יר"ש בלבות הצעירים באופן הראוי והמתקבל?
ראש הישיבה זצוק"ל: "אחד הדברים החשובים שניתן על ידם להחדיר יראת שמים בקרב הילדים, הוא לספר את תולדות חייהם של גדולי ישראל בשילוב עובדות והנהגות, איך שהם גדלו והתעלו בתורה וביר"ש ביגיעות גדולות ועצומות, כפי שאאמו"ר זי"ע היה נוהג איתנו בילדותנו לספר לנו כסדר סיפורים על גדולי הדורות, כאשר סיפורים אלו הגדושים ועמוסים באהבת וחשקת התורה, תוך שאיפה לגדלות בתורה משולבת ביראת שמים טהורה, ופחד מחומרת העבירה מביאים לילד שאיפה עזה לצעוד בדרכם וללכת בעקבותיהם".
כאן בקשנו לשמוע מראש הישיבה אם זכורים לו אילו סיפורים ועובדות אותן סיפר האב הגדול מרן הגרי"ז זי"ע בבית בילדותו?
"כפי הזכור לי מילדותי, אאמו"ר זצוק"ל היה נוהג לספר עובדות וסיפורים מהגאון מווילנא, מרבי חיים וואלוזינ'ער ורבי זלמ'לע, מרבי יהושע לייב דיסקין ועוד גדולים, אודות יראת השמים והתמדת התורה שלהם, וכן על יראת החטא שלהם ועד כמה פחדו מלעבור את פי ה', וכך קיבלנו שאיפות בעניינים אלו, וכל זאת בכדי להידמות אליהם ולו במקצת.
"גם מנקיי הדעת שבירושלים ישנם הרבה עובדות וסיפורים שניתן להתעורר מהם, אותן דמויות מופלאות שאני עוד זכיתי לראות ולהכיר מקרוב. אני זוכר את החברותא הנפלאה שהיתה בין הצדיק ר' טודרוס הרשלר זצ"ל והצדיק ר' יודל הולצמן זצ"ל כאלה צדיקים, וכן באיזו פשטות מופלאה הם חיו כאשר למרות הדלות והעניות הנוראה שהעיקה על ביתם, הם גדלו בתורה ולא עניין אותם כלל צרכיהם הגשמיים, דמויות שכאלו חושבני שרק בירושלים של אז ראו כמותם".
ראש הישיבה הוסיף סיפור נפלא אשר בדידיה הווה עובדא. היה זה בהיותו ילד קטן כבן ד' או ה' שנים, אז ראה בביהמ"ד בבריסק שבו התגורר, יהודי זקן מברך ברכת 'אשר יצר' בדבקות עצומה ונוראה ומתוך התרגשות נדירה, אשר עד היום למרות שכבר עברו מאז למעלה משמונים שנים אינו יכול למוש מזכרונו את מתיקותו המיוחדת של אותו זקן… ראש הישיבה גילה לנו שכאשר שאל אח"כ את אחד מחבריו מי הוא הזקן שמברך כ"כ בדביקות עצומה את ברכת 'אשר יצר', ענה לו חברו כי זה הוא גאון הדור ושר התורה בדור הקודם, הגאון רבי ברוך בער מקמניץ זצוק"ל אשר התפרסם בעולם התורה מלבד גאונותו האדירה גם בעוצם עבודת ה' ובקדושתו העצומה.
אם סיפורי צדיקים יכולים להשפיע מאוד על נפש הנוער, על אחת כמה וכמה שכאשר מסתובבים סביב תלמידי חכמים וצדיקים אמיתיים, הרי שמעשיהם והליכותיהם בקודש משפיעים עמוק עמוק על נפש האדם, ובמיוחד על לב הילדים הצעירים, וכך עלינו לחנך אותם.
אולם ההבדל בין שיטת החינוך שאנחנו ראינו אצל אבינו זצ"ל, וכפי שהיה בתקופתנו בכל בתי החרדים אינו מסתכם רק בסיפורי מעשיות ובתפילות. המרחק בין סגנון החינוך של אז לשל היום – הוא פער אדיר וגדול.
"כל הנוהג של רכישת צעצועים ומשחקים המקובלת ונפוצה בימינו, לא היה בעבר. כשאבא רצה להעניק לילד פרס או תשומת לב, היה קונה לו חומש או סידור חדש! לא צעצוע! אני זוכר פעם, כשחברות הביאו לאחיות שלנו צעצועים, ואבינו חשש שאנחנו – הבנים – נשחק בהם – הוא זרק את הצעצועים מהבית, כך היה החינוך בבית שלנו שמלבד תורה ויר"ש אין שום דבר רציני בעולם כלל".
אבל הרי אי אפשר לתת מתנות כאלה לכל הגילאים, מה צריכים לתת לילד בגילאי 3-4?
"נכון", השיב ראש הישיבה: "לילד קטן קונים סידור קטן וחמוד, וכך הוא יתחנך שמלבד תורה ותפלה שום דבר אינו שווה בעולם, ולאור זה יגדל בבחרותו כאשר הבלי העוה"ז יהיה מאוס ושקוץ בעיניו!
"לפני כמה שנים ביקר אצלי פרופ' לחינוך, זקן בן 85 ואמר לי: 'כל שנותי עסקתי במציאת דרכי חינוך חדשות, את זה למדתי ואת זה לימדתי אחרים. ואני הגעתי למסקנה שהדרך הישנה שנהגו המלמדים בחדרים, זוהי דרך החינוך הנכונה! כל מפעל חיי התגלה לי כטעות גדולה' – זו עדותו של איש מקצוע.
"לא צעצועים ולא שחרור לטיולים אלא להיפך, חינוך של מוסר אמיתי היא היא המחדירה את היראת שמים האמיתית ואת העול תורה כראוי בקרב הנוער – סגנון החינוך שהיה נהוג בתלמודי התורה שאתם עוד ראיתם בעצמכם בירושלים שלפני כיובל שנים, ב'עץ חיים' וב'חיי עולם'. כל דרכי החינוך החדשות של היום – הן יכולות להוות כשלון ח"ו'".
ראש הישיבה הוסיף ואמר בדבריו: "עפ"י רוב אאמו"ר לא היה מכה את בניו כי אם בשביל דברים רוחניים כגון ביטול הזמן 'נישט לערנען' או בשביל 'נגיעת הלייכטער' (החשמל) בשבת אז היה יוצא מגדרו והיה יכול להכות, עד שנשרש בקרב הילדים האיסור של ביטול הזמן והפחד הנורא והחרדה מעבירה שהוא נגד רצון ה' ית"ש.
"אולם על דברים גשמיים מעולם לא היכה את בני ביתו. גם בעת שמסר אאמו"ר שיעור, היו הילדים משחקים בחדרו, ואף לפעמים היו הופכים את החדר, כמנהגם של הילדים… ואאמו"ר זצוק"ל היה משים את עצמו אז כאילו הוא לא ראה כלל, כי על דברים שכאלו הוא לא רק שלא היה מרביץ אלא אפי' לא היה גוער בילדים, כי הרי טבעו של ילד הוא לשחק, ומדוע לגעור בו אפי' שמבלבל את החדר בעת השיעור שהיה מוסר, אולם כפי שאמרתי על ביטול תורה ונדנוד חטא בשבת קודש, או כל איסור קל היה יכול להרביץ לרוב יראתו.
"בכלל, אאמו"ר לא נהג כדרך העולם, בדרך העולם כשילד שובר כלי, מתהפך העולם! ההורים כועסים וגוערים בילד על שהעז לשבור את הכלי ולהסב להם הפסד. אולם אצלו אם היה קורה שילד שובר כלי – הוא לא היה מגיב כלום, אפילו לא היה מתייחס לזה. כשאני הייתי ילד ושברתי כלים, לא קיבלתי שום גערה ושום התייחסות כאילו לא עשיתי כלום, אולם כשהגיע לנדנוד חטא וכדו' אז היה יכול להכות וכך"
בדומה לכך, אירע כאשר פעם ראה אאמו"ר ילד נוטל לתוך ידיו מוקצה בשבת, ואמר כשהוא רועד כל כולו "הלא שבת היום!!!"
והיו הדברים משתמעים, כאילו הוא זועק ובוכה בכאב לב: "הלא בוערת כאן שריפה, ואיך מכניס את ידו לתוך האש" "עס ברענט דאך אפייער"… (הרי בוער פה אש)
להתרחק מחברים רעים
ידוע עד כמה הקפיד מרן הגרי"ז זי"ע בחינוך הבנים, שלא להתחבר לחברים רעים חלילה, וכמה היה עוקב אחר ילדיו על כך באופן אישי, בקשנו מראש הישיבה לשמוע אכן עד כמה חשוב ויסודי הדבר?
ראש הישיבה: "אכן במחיצת אאמו"ר חשנו ומיששנו בידינו מה הפירוש: "אחריות על חינוך הבנים" במלוא מובן המילה.
"לא יאומן כמה כוחות הוא השקיע להפריד אותנו מחברים שאינם טובים ומזוהמת הרחוב. ואיך היה הדבר הזה לוקח ממנו את מיטב כוחותיו.
"כשאאמו"ר שלח את ילדיו ללמוד בבית מדרש מחוץ לבית, הוא ידע בדיוק ובפרוטרוט את כל מעשינו בביהמ"ד ובזמן שלא היינו בבית. הוא ידע כמה למדנו ומה עשינו.
"היו לו דרכים שונות באמצעות כל מיני אנשים, לדעת על מעשינו בכל רגע. כשהיה שומע שלא התנהגנו כהוגן בביהמ"ד היה מייסר אותנו על כך, ניתן לומר שהוא ממש לא הסיח דעתו מאיתנו ומחובת החינוך המוטלת עליו.
"בעודנו דרים בעיר בריסק, השגיח עלינו מאוד שלא נתחבר לחברים שאינם טובים, ולכן לא שלח אותנו בגיל צעיר ללמוד בחיידר שהיה בבריסק.
"הסיבה לכך, שהאנשים הכי פחותים, 'די אלע פראסטע מענטשן', היו נוהגים לשלוח את ילדיהם לתלמוד תורה כדי ללמוד 'עברי'. ואבא לא רצה שנתחבר עם ילדים שאינם הגונים, לכן לא שלח אותנו כלל לחיידר באותו גיל. רק בכיתות הגבוהות יותר, כשהילדים ההם כבר לא המשיכו בחיידר הוא הסכים לשלוח אותנו לשם.
"כאשר אחד מהילדים נחלה פעם בדלקת פרקים, מחלה לא פשוטה כל כך, ובאותם הימים זה היה קשה יותר מבימינו. והילד כמה שבועות במיטת חוליו אבל אאמו"ר לא ויתר, וכשהוטב המצב היה המלמד מגיע בכל יום לבית ומלמד אותו באופן פרטי שעה או שעתיים את חומש ויקרא.
"אאמו"ר היה עוקב אחרינו, ויודע בכל רגע מה אנו עושים ומה מצבינו ברוחניות. הוא לא עזב אותנו לרגע, ודבר זה נמשך כל ימי חייו, גם לאחר הנישואין היה תמיד צריך לדעת מה קורה עמנו, ומה מצבנו הרוחני ושמר עלינו מכל משמר".
חינוך הבנות
"גם על בנותיו הוא היה עוקב תמידין כסדרן, למרות שעמם הוא היה מתנהג ביתר רכות. כאשר אאמו"ר עלה לארה"ק והגיע להתגורר בירושלים, לקח עבור הבנות הקטנות מורה פרטית, נערה מצוינת ויר"ש, מהמשפחות המיוחסות בירושלים, כדי שהיא תלמד את הבנות תנ"ך וכן עוד דברים והיה משלם לה לפי שעות עבודה (כשהיינו גרים בבריסק שלח אבא את הבנות לבית יעקב שולע, כיון שהבית יעקב פעל לפי הוראותיו).
"וסיפרה אותה מלמדת, כי היא זוכרת שבפעמים הראשונות שבאה ללמד, ראתה מבעד לדלת את אאמו"ר, מסתובב ליד פתח החדר כשהוא מעוטר בטלית ותפילין, ומקשיב לדבריה, ולתוכן הדברים אותם היא מלמדת את בנותיו.
"עד כדי כך היו הדברים, שאותה מלמדת סיפרה אח"כ, שבהתחלה היא קצת נפגעה מכך, שכאילו אין אאמו"ר סומך עליה, ועל הדברים אותם היא מלמדת… ועל כן חשבה מלהפסיק מללמד…
"אולם אאמו"ר שלח לומר לה, כי כבר שמע והקשיב, ואכן ראה שאפשר לסמוך עליה, על מה שמלמדת בביתו את הבנות.
'אאמו"ר היה אף מדקדק מאוד על חברותיהן של בנותיו, שיהיו מבתים יראי שמים דווקא. הוא התיר לבנותיו להתחבר רק עם שתי בנותיו של הרה"צ רבי עמרם בלוי זצ"ל, ובתו של הרה"צ רבי מתתיהו דיוויס זצ"ל וגם עם בנותיו של רבי שמחה שפירא זצ"ל.
"בהזדמנות כאשר יהודי חשוב שוחח עם אאמו"ר על חינוך ילדיו, נענה לו אאמו"ר ואמר לו בלהט: 'אתה יודע כמה דמעות שפכתי עליהם'…".
הוסיף ראש הישיבה ואמר בכאב לב: "נו, אם בדורות הקודמים היה צריך כ"כ להיזהר מחברים רעים, על אחת כמה וכמה בדורנו כאשר הרחוב פרוץ ביותר, ומכל עבר עומד היצר לארוב את נפשות ישראל, כמה מוטלת החובה על כל הורה והורה לעקוב בשבע חקירות ובשבע בדיקות אחר תהלוכותיהם של הילדים, היכן הם נמצאים ועם מי הם מתחברים, ולא להרפות חלילה מכך, כי אחרת חלילה ניתן לאבד את הרכוש היקר לנו מכל והם הילדים, וחלילה שלא להיות בבחינת 'הצועק על לשעבר' ה' ירחם".