מה עושים עם 440 תלמידות רעבות?

רבים תמהים האם ישנה דרך לראות ניסים בדור שלנו.

לפני כמה שנים הזמינו אותי להתארח ב'שבת מחנה' של סמינר בו השתפו 440 בנות מבי"ס בית יעקב. המחנה החל מיום חמישי וכלל גם את שבת. ביום שישי בבוקר הגענו לקבר הרשב"י הקדוש במירון, שם התפללו הבנות מעומק הלב ולאחר מכן הוגש להן כיבוד קל שנתרם לעילוי נשמת רבי שמעון.

המשכנו במסלול ובסיומו הגענו לאכסניה בצפון שם התארגנו לקראת השבת מרוממת.

לאחר תפילת ערבית, ירדו הבנות לחדר האוכל הענק והמתינו לעשיית הקידוש ותחילת הסעודה.

למעשה, מהבוקר הן לא אכלו בצורה מסודרת. השעה היתה 18:00 בערב וכולן חיכו לטעום ממטעמי השבת.

הרמתי את הגביע והתחלתי באמירת הקידוש: "יום השישי ויכולו השמים והארץ…", לפתע רצה אלי אחת התלמידות ולחשה באזני: "הרב, אני חייבת לדבר איתך דחוף".

ניסיתי לסמן לה עם היד שתחכה לאחר הקידוש, אך היא התעקשה ואמרה, "הרב, זה דחוף". עצרתי לרגע, בעוד 440 בנות עומדות וממתינות, ושאלתי אותה: "מה קרה? אני פה כל השבת, תני לסיים את הקידוש, יש פה 440 בנות שכמעט לא אכלו כלום מהבוקר והן ממש רעבות".

"לא הרב, זה דחוף, אני חייבת לדבר איתך מיד בחוץ". לא נעים בכלל, עצרתי את הקידוש והודעתי לבנות שאני תכף חוזר, ולבינתיים האחראית תסביר להן מה הולך להיות השבת. יצאתי החוצה ואותה תלמידה אומרת לי: "כבוד הרב, קרה פה דבר איום ונורא". "מה קרה?" נבהלתי. "המנהלת הזמינה 'קייטרינג' לשבת ובטעות שלחו לנו אוכל שאין עליו תעודת כשרות כלל, בוא ותראה זאת בעצמך. מה עושים?! מה יאכלו 440 בנות?!".

"מה זאת אומרת?", נדהמתי. החשתי את צעדי אל המטבח ולתדהמתי אכן כך היה: כל האוכל שנשלח היה ללא תעודת כשרות כלל. "מה עושים עם 440 תלמידות רעבות?", פנתה אלי סגנית הסמינר שהייתה במתח רב.

"אל דאגה, הכל יהיה בסדר", אמרתי להן. חזרתי לקידוש ופניתי לתלמידות ואמרתי להן: "תלמידות יקרות, יודעות אתן כי תפקידנו בעולם הוא לעשות את רצון אבינו שבשמים, המעניק לנו בכל רגע חיים בחסד. אנו בני תורה השולטים על יצרנו, לכן נעשה הכל כדי למלא את רצון ה' גם כשקשה לנו. אירעה תקלה בלתי צפויה ונשלח לנו אוכל ללא תעודת הכשר. כעת בידינו ההזדמנות לקדש שם שמים ולעקוד את יצרינו, גם כשאנו רעבים עד למאד. על כן, נתגבר כארי ונאכל השבת רק לחמניות ונשתה מים".

"באמת?!", נשמע קולן של מאות תלמידות המומות. אך ראו איזה פלא, לאחר שניות ספורות נעמדו התלמידות מחוייכות ושמחות וקיבלו על עצמן באהבה גמורה לעמוד בנסיון ולא לאכול מהאוכל הלא כשר. כולן התיישבו ואכלו לחמניות עם מים, כשהן שמחות ומאושרות ולא נשמעה אפילו תלונה אחת בנושא.

הייתה זו קבלה מאוחדת של כל הסמינר, שלוש סעודות הם אכלו לחמניות ומעט ממתקים שהביאו עימן בתוספת מים.

רבותי היקרים, שמעו היטב, בעל המקום שהיה מסורתי ושמע על הסיפור הגיע אלי במוצ"ש ואמר לי: "כבוד הרב, תשמע אני אדם מסורתי המתגורר ב'בית דגן' ויש לי בן יחיד. כבר זמן רב שאני ואשתי מתווכחים איפה ילמד הבן הצעיר, אשתי רוצה שילך למקום מסורתי, בעוד אני רוצה שילמד במקום חילוני ו'מתפתח'. אך כעת, לאחר שראיתי כיצד מסוגלות 440 בנות לא לאכול ולא לשתות מהאוכל הטעים שהוכן להן מטעמי כשרות ובכל זאת הן מאושרות ואף משתתפות בסימפוזיונים בהתלהבות, הבנתי שאצלכם יש שליטה על היצרים, אם כן, החלטתי כי הבן שלי יהיה כמותכם – אני הולך לרשום אותו לתלמוד תורה".

שמחתי מאד ואף סייעתי לו למצוא לבנו תלמוד תורה טוב.

לאחר שלושה ימים, מתקשרת אלי מנהלת הסמינר ואומרת לי: "הרב זאיד, אתה חייב לשמוע מה קרה, יש פה המשך מרגש ונדיר לסיפור של 'שבת המחנה'. כידוע לך, הסמינר ממוקם במועצה מקומית שאינה עוזרת לו כלל. הסמינר כולו מבוסס על קראוונים שתרמו יהודים טובים מכיסם הפרטי.

"בטח אתה זוכר", הוסיפה המנהלת, "שבסעודה שלישית אספת את כל הבנות ואמרת להן: 'בנות יקרות, דעו לכן כי בורא עולם גאה בכן, עשיתן קידוש ה' מאין כמוהו. לפני שתצא השבת וכולכן תמהרנה לבתיכן ותסתערו על האוכל, זכורנה כי כעת היא שעת רצון עצומה בשמים. הקב"ה גאה בכן מאד שעמדתן בנסיון ונשארתן נאמנות לו עם כל הקושי – אין ספק כי הסמינר כולו יזכה לראות ניסים גלויים בקרוב ממש".

"דע לך, הרב זאיד", אמרה לי המנהלת בהתרגשות, "התקשרו אלי כעת מהמועצה והודיעו לי שהם רוצים לבנות לנו מבנה ענק ומפואר, בשיתוף מפעל הפיס. לא להאמין! מיד אחרי שעמדו בניסיון, הגיעה הישועה הגדולה".

רבותי זה הסוד – מי שמוסר את נפשו ועומד בניסיון לכבוד בורא העולם, רואה ניסים גלויים לחלוטין! זו לא אמונה, זו סטטיסטיקה פשוטה.

 

(מתוך עתון בקהילה אייר תשפ"א)