"צדק צדק תרדוף" – (טז כ)
בימי בין הזמנים, התארגנה משפחה ברוכת ילדים ליום של כיף באשדוד. התוכנית היתה שבבוקר הבנים יחגגו בחוף הים, והבנות ישתעשעו בפארק רחב ידיים בסמוך, בצהרים הם יצאו לשיט חוויתי בצוותא חדא, ואחר הצהרים יגיע תורן של הבנות ללכת לים והבנים ישתעשעו בפארק.
מאחר ורוב הילדים במשפחה לא יודעים לשחות, וגם אלו שכן יודעים, מתקשים לעשות זאת בים בין הגלים הסוערים, רכשה האם במיוחד לכבוד הנסיעה מזרון מתנפח גדול, חלק מהילדים יצופו על המזרן, ואחרים ידחפו אותם במים, חוויה נחמדה לכולם.
הם התארגנו כהלכה, נערכו כראוי, יצאו לים וכמובן לא שכחו לקחת את המזרן, אלא שכשהגיעו לחוף התברר שיש במזרן פגם משמעותי. הכרית המתנפחת הצמודה אליו חתוכה, אי אפשר לנפח אותה, יש להם מזרן בלי כרית, למרות ששילמו על מזרן עם כרית.
כמובן שהם יכולים להחזיר את המזרן לחנות ולקבל אחד אחר, או החזר כספי מלא, אבל עכשיו הם כבר בים ורוצים להשתמש במזרן עכשיו.
שאלה: האם מותר להם לעשות במזרן שימוש, וגם לדרוש את החלפתו באחר, לכשישובו לעירם ולביתם.
או שאולי צריכים לומר שיש בזה משום גזל, ואסור להשתמש במוצר שהם מתכוונים להחזיר לחנות בגלל פגם שמצאו בו…
תשובת מרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א:
נאמר בשו"ע (חו"מ סימן רלב ס"ג) המוכר לחברו מטלטלים, ונמצא במקח, מום שלא ידע ממנו הלוקח, מחזירו אפילו לאחר כמה שנים, שזה מקח טעות הוא. והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום. אבל אם נשתמש בו… מחל ואינו יכול להחזיר.
אם כן יש לנו לכאורה פסק ברור וחלוט, אם השתמשו במזרן לאחר שמצאו את הפגם, אסור להחזיר אותו.
אבל זה לא כל כך פשוט… ה'פתחי תשובה' (שם סק"א) מביא שאלה עם דוגמה שאולי יותר קרובה למקרה שלנו, באחד שקנה סוס ורכב עליו בדרכו למחוז חפצו, ובאמצע הדרך מצא בו מום. עם זאת, הוא לא ירד מהסוס ברגע שמצא את המום, אלא המשיך לרכב עליו בחזרה לעיר כדי לדרוש את החלפתו, ברור לנו שבכזה מקרה בדעתו לעמוד על זה בדין תורה ואנו רואים שלא מחל על תביעתו, אך מגודל ההכרח משתמש בו. וכי מה אנו מצפים ממנו? שיוליך בידיו העגלה הרתומה לסוס עם המשא שעליה?
ופוסק ה'פתחי תשובה' בצורה ברורה שבכזה מקרה באמת יכול להחזיר את הסוס, כי מה שהוא השתמש בו לאחר שמצא את הפגם היה מכח אונס ולכן פשוט שהוא יכול לחזור בו, יעו"ש.
עם זאת, המקרה שלנו אינו דומה באופן מלא למקרה של הסוס, כי הרי אם בני המשפחה לא ישתמשו במזרן המתנפח, אומנם יפגום הדבר בהנאה שלהם בים, אבל הם לא יצטרכו לסחוב עגלה עם סחורה בידיהם… קשה לומר שהדבר נחשב כאונס כמו במקרה עם הסוס, ולכן אם החליטו להשתמש בו, יתכן שאינם יכולים להחזירו, וכל ערום יעשה בדעת כדי שלא להיכשל בממונות חלילה.
מעשה היה עם מרן החזון איש זצ"ל, שצעד פעם יחד עם מלווה ברחוב חזון איש (באותם ימים נקרא רח' עזרא) בבני ברק, ובפתע פתאום החל לרדת גשם שוטף. החזון איש ומלווהו לא היו מצוידים במטריה, ובתוך זמן קצר נרטבו עד לשד עצמותיהם. והנה נעצרת על ידם משאית הנהוגה בידי יהודי חרדי שזיהה את החזון איש והציע לקחת אותו למחוז חפצו, כדי שלא יירטב מהגשם.
שאל החזון איש את נהג המשאית האם זאת המשאית שלך??? השיב הנהג בשלילה, המשאית שייכת לחברה גדולה, הוא רק עובד שם כנהג.
"וקיבלת רשות מהבעלים של החברה לקחת אנשים במשאית שלך?", הוסיף החזון איש לשאול. בעל המשאית השיב בשלילה: "אף פעם לא שאלתי אותו על כך, אבל זה ברור שאין לו התנגדות, אין לי צל של ספק שאם אשאל אותו הוא בוודאי יסכים.
אמר החזון איש בפשטות: אם לא קיבלת רשות, אני מעדיף להירטב בגשם ולא להשתמש ברכוש של מישהו אחר בלי שנתן לכך את רשותו המפורשת…
וסיפר אחיינו של מרן החזון איש, הגאון רבי שמואל גריינמן זצ"ל, שאחר הסתלקותו של החזון איש, פינו את כל חפציו מהדירה בה התגורר. כי הוא היה גר בשכירות והיו צריכים להשיב את הדירה לבעליה. מאוחר יותר קנו אותה בחזרה והקימו שם את תלמוד התורה תשב"ר, וכיום עמלים על הקמתו של מוזיאון מיוחד שבו יוכל כל החפץ לראות מקרוב את חפצי הקודש ששימשו את מרנא החזון איש, ואת הפשטות בה היה חי.
בלילה הגיע החזון איש בחלום לרבי שמואל אחיינו, ושאל אותו: "מה עם הסטנדר המחובר לקיר?". למחרת מיהרו לבדוק ומצאו שאכן השאירו את הסטנדר בדירה, בניגוד להתחייבות שהיתה לחזון איש כששכר את הדירה לפנות את כל חפציו כשיסיים את השימוש בה.
הסטנדר הזה היה בעצם קרש שחובר אל הקיר, ועליו היה החזון איש שם את הסידור כשהתפלל, ומי שפינו את החפצים חשבו כנראה שהוא שייך לבעלים, ולא ידעו שצריך לפנות גם אותו.
נמצאנו למדים, שכשאדם מזכך את עצמו בעולם הזה ברמת זהירות כזאת גדולה בממון חברו, הוא זוכה גם לבוא משמי מרום כדי 'לסדר את העניינים' על מנת שיישאר נקי מכל רבב של חשש קל שבקלים לדיני ממונות.
"ראשית גז צאנך תתן לו" – יח ד
מקרה מעניין אירע למשפחה מהדרום, שהצפינה עד לאתרא קדישא מירון, כדי להתפלל על ציונו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי וכן לחגוג את שמחת ה'חלקאה' של בנם בן השלוש.
כשהגיעו למירון, ביקשה האם מבתה הבכורה שתביא את המצלמה כדי לצלם את המעמד, והנה שוד ושבר… המצלמה נשארה בבית. התלבטו מאוד מה לעשות, אולי כדאי לדחות בכלל את החלאקה למועד אחר כדי שלא לגזול מהילד את הזיכרונות החשובים של שמחת החלאקה שלו.
בעודם מתלבטים ביניהם, הופיע לפתע צלם לא מוכר, כיוון את עדשת המצלמה והחל לתעד את הילד הקט בלבושו המהודר, כשהוא יושב על כתפי אביו.
"משמים שלחו לנו צלם", אמרה האם, "אפשר לעשות את החלאקה עכשיו".
גזזו בשמחה את מחלפות ראשו של חתן השמחה בן השלוש, שתו 'לחיים' ופצחו בריקוד, ובשירת 'בר יוחאי' והמחרוזת של 'אמר רבי עקיבא', 'ואמרתם כה לחי', ואחד הילדים אפילו הכריז 'הצלה ביי די ווייבער' כנהוג בכל תפוצות ישראל מימים ימימה.
השלימו את החגיגה, לקחו מהצלם את מספר הטלפון שלו כדי שיוכלו לעמוד בקשר ולקבל את התמונות, ולאחר שהגיעו הביתה ונתנו לצלם את כתובת המייל, הוא הסביר להם שהוא מצפה לקבל את התשלום מראש…
"וכמה תרצה שנשלם לך עבור השירות הנפלא שנתת לנו", שאל אבי המשפחה. הצלם השיב ביבושת ונקב בסכום הנדרש: "עשרת אלפים שקלים".
השפופרת של הטלפון נשמטה מידיו של האב, יחד עם הלסת שלו שנשמטה גם היא וכמעט פגעה ברצה…
"כככ… כמה אמרת???", ביקש מהצלם שינקוב שוב בסכום לאחר שהצליח להסדיר את נשימתו, והצלם השיב: "עשרת אלפים שקלים… יש לכם שבוע לתת לי את הכסף או שאני מוחק את התמונות".
"אבל המחיר של דבר כזה הוא לכל היותר אלף שקלים", אמר האב, והצלם הסכים איתו בכל פה. "נכון! זה באמת המחיר. אבל אני יקרן, אם אתה לא רוצה אתה לא חייב לקנות אצלי את התמונות. רק תודיע לי מה החלטת כי הן תופסות מקום אצלי בזיכרון…".
שאלה: ברור הדבר שהתנהלותו של הצלם רחוקה מלהיות התנהגות של יהודי שמתנהג בצורה נאותה עם זולתו, אבל האם מעיקר הדין הוא עובר על איסור בהתנהגות זו? מותר לו לדרוש מחיר יקר כל כך, או שיש בזה איסור גמור של 'אונאת ממון' כשאדם מוכר חפץ במחיר גבוה יותר מערכו המקובל בשוק?
תשובת מרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א:
"הלכות אונאה נוהגות כאשר אדם קנה מוצר, ולבסוף התברר שהטעו אותו במחיר ו'נתאנה' כלומר שילם מחיר גבוה יותר מהמקובל.
"אבל כאשר צלם צילם תמונה ללא שהזמינו אותו, והם רוצים לקנות ממנו את התמונה, הרי אינו חייב למכור להם את התמונות, ויכול לומר להם איני חייב לכם כלום, או שתשלמו לי את המחיר שאני דורש, ולא יהיה לכם עלי טענות של אונאה, או שאיני מוכר לכם כלום, ואני משאיר את התמונה אצלי.
"עם זאת, במקרה שכבר מכר להם את התמונה ולא עשה תנאי שאין להם טענת 'אונאה' עליו, ורק לאחר מכן התברר להם שהמחיר שדרש היה גבוה מהמקובל, כבר כתבנו ב'חשוקי חמד' עמ"ס בבא מציעא (דף נו ע"א) לדון אם יש בזה אונאה".
מעשה בגר צדק שהיה צלם מקצועי ברמה בינלאומית, ולפני שהתגייר היה מצלם תמונות לקמפיינים של חברות ענק, וכן תמונות פורטרט של אנשים מפורסמים. המחיר שהיה דורש עבור תמונה היה עומד על אלפי דולרים.
לאחר שהתגייר הוא קבע את מושבו בבני ברק, והקים סטודיו צילום יוקרתי בהשקעה גדולה, אבל למרבה צערו אף אחד לא בא להצטלם אצלו, כי המחירים שדרש היו מעל ומעבר למה שרגילים הבני ברקים לשלם…
בא לפני כ"ק מרן אדמו"ר מטשערנאביל שליט"א ותינה בפניו את צערו. הרבי מטשערנאביל מקפיד מאוד שלא להצטלם מסיבות שונות, אבל כשראה את צערו של גר הצדק, הודיע שהוא הולך להצטלם אצלו, וכך ויתר על מנהגו כדי לקיים את מצוות 'ואהבת את הגר' בהידור רב.
מסופר גם על מרן הסטייפלער הקדוש שהיה משתדל מאוד שלא יצלמו אותו. בעת ששירת בצבא הרוסי אירע פעם שהסטייפלער נרדם על הגמרא שלמד, והיה שם חייל נוסף שהיה צייר במקצועו, הוא תיעד את המחזה המעניין, חייל בצבא רוסיה שנרדם על הגמרא…
כשהתעורר הסטייפלער משנתו וגילה מה עולל הציר, הוא דרש ממנו למחוק את הציור, אבל הצייר סירב בתוקף.
לאחר מו"מ קשוח, ניאות הסטייפלער לוותר על ארוחה שלמה, אותה העניק לצייר בתמורה לציור, אותו קיבל לידיו כדי להשמיד אותו. היה זה ממש מסירות נפש מצדו של הסטייפלער לעניין זה, שכן הארוחות היו ניתנות בקמצנות והוא סבל באותה תקופה מחרפת רעב.
ובעניין זה הובאה בעבר ב'לקראת שבת', עדותו של הרה"ג רבי אורי טיגר, שהיה מקורב מאוד למרן שר התורה הגר"ח קניבסקי זיע"א, והיה מגיה את ספריו ומתעד את השיחות שקיים עם מרן, באמצעות מצלמה שהצלם היה מציב בחדר, ומרן עצמו לא היה רואה מחוץ לד' אמותיו ולא היה מודע לכך שהמצלמה נמצאת ומקליטה הכל.
העיד מרן הרב טיגר שהוא שאל פעם את מרן באופן כללי דבר הלכה: האם מותר להקליט ולצלם אדם ללא ידיעתו. השיב לו מרן בקצרה: "קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה", כלומר, אכן אפשר לצלם ולהקליט ולא חייבים מבחינה הלכתית להודיע מצולם על כך.
הילדים פרצו בצהלות שמחה, כל בני הבית התרגשו עד מאוד, אבל אז העלה אחד הילדים, כבן תשע שנים בלבד, טענה חזקה במיוחד: מה יהיה עם השכנה אלמנה?
"כי תעשה הישר בעיני ה'" כא ט
מעשה במשפחה חשובה בירושלים, שהתגוררה בשכנות לאלמנה מבוגרת וגלמודה. בני המשפחה דאגו לכל מחסורה ברוחניות ובגשמיות, הילדים עשו עבורה את הקניות, הנערות סייעו לה בניקיון הבית וסידורו, ואם המשפחה הקפידה לארח לה חברה מדי יום ביומו, כשהיא מביאה איתה את הילדים הקטנים כדי שירנינו את לב האלמנה וישמחו אותה.
ואכן, זכתה המשפחה בזכות גדולה ועצומה זו, שבמקום חיי אלמנות עצובים וקודרים הם העניקו לשכנה המבוגרת חיי זקנה נעימים ונוחים, מלאי סיפוק ועניין.
ביום מן הימים הגיע אבי המשפחה לביתו כפניו צהובות משמחה: לפני כמה שבועות תרמתי סכום כסף למוסד פלוני ונכנסתי להגרלה, וכעת מתברר לי שזכינו בנופש של שבוע לכל המשפחה בעיר הקודש צפת.
הילדים פרצו בצהלות שמחה, כל בני הבית התרגשו עד מאוד, אבל אז העלה אחד הילדים, כבן תשע שנים בלבד, טענה חזקה במיוחד: מה יהיה עם השכנה אלמנה? שבוע שלם נהיה בצפון, מי יודע איזה צער נורא יהיה לה אם ניעדר למשך שבוע שלם. זה בוודאי יצער אותה מאוד.
שאלה: האם מוטל על בני המשפחה להימנע מהנסיעה החויתית לצפון ולהישאר בבית כדי להרנין את לב האלמנה, או שבעצם המצווה היא רק כשהם נמצאים בבית, אבל לא שמענו כזאת שהם צריכים למנוע מעצמם את החופש הנכסף רק כדי שהיא לא תצטער!
וביתר שאת נשאלת השאלה מה יקרה אם חלילה תפרוץ מלחמה והמשפחה תבקש להתפנות למקום אחר, האם הם יצטרכו לחשוב קודם על עצמם ולהימלט למקום בטוח יותר, או שמפאת צערה של האלמנה עליהם להישאר בבית ולסמוך על חסדיו של הקב"ה?
תשובת מרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א:
במהלך מלחמת המפרץ, היה פחד גדול מפני טילי הסקאד, ובמיוחד היה החשש גדול באזור גוש גן, אליו כוונו רוב הטילים. כתוצאה מכך ברחו כל המשפחות באחת השכונות בבני ברק, מתוך פחד ואימה לאחר שנפלו שם טילים בסמוך, עד שנותרו שם בשכונה רק אלמנה זקנה ועוד משפחה, והנה האלמנה הבחינה כי שכניה האחרונים מתארגנים לקראת עזיבת המקום.
פנתה האלמנה אל בעל הדירה בתחנונים וביקשה "אנא אל תעזבוני לבדי, אני פוחדת להישאר בודדה ויחידה בשכונה". באו בני המשפחה ושאלו האם המשפחה יכולה לעזוב כדי להציל את נפשם [שהרי חייך קודמים], או שמא מוטל עליה להיעתר לתחינת האלמנה ולהישאר עמה?
והשבנו: טוב יעשו שכני האלמנה אם ישארו עמה, כי צדקה תציל ממוות, ואין לך צדקה גדולה מזו להישאר בצוותא עם אשה גלמודה המבקשת זאת. והרי התורה אמרה (שמות כב כא) 'כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אותו, כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו והרגתי וכו", והרי מדה טובה מרובה ממדת פורענות ומכלל לאו אתה שומע הן, ששכר טוב וחיים טובים שמורים למי שמשכיל להרנין לב אלמנה, ומצילה מיגון ופחד. ונאמן הוא בעל הגמול דיין אלמנות שישלם שכרו של השכן בכל טוב.
ומורינו הגאון בעל אילת השחר זצ"ל אמר שהמודד לזה הוא, אם בנו היה צריך להישאר במקום הזה, והיה נשאר עמו כדי שלא יישאר לבד, מותר לו גם להישאר בשביל האלמנה.
ובענייננו, שמדובר בנסיעה לנופש, בוודאי שראוי להישאר ולא ולהשאיר אלמנה לבד, והקב"ה כבר יזמין להם כל טוב בזכות שהתחשבו באלמנה.
הזהירות בהתנהגות עם אלמנות, אינו פשוט בכלל, והנה דוגמא נוספת, המלמדת אותנו שצריך תמיד לשאול אדם גדול, כשיש ספיקות.
מספר הסופר הנכבד הג"ר טוביה פריינד מעשה ששמע מפיו של גאב"ד לונדון הגאון רבי אפרים פאדווא שליט"א ונאמן ביתו הרה"ח רבי אהרן ראנד שליט"א, אשר זכה לשמש בקודש גם אצל אביו הגאב"ד הגאון רבי חנוך העניך פאדווא זצוק"ל.
היה יהודי שהיה ממקורביו של הגאב"ד רבי חנוך העניך זצ"ל שהתגורר בדירה נאה ומכובדת. בסמוך לדירתו התגוררה אלמנה שבורת לב וקשת רוח, שכמעט ולא היו לה קרובים וכך ישבה בביתה לבדה גלמודה ושבורה.
רעייתו של היהודי הזה הרבתה להתעניין בשלומה של האלמנה, חיזקה את רוחה ואימצה את נפשה, והיתה מקפידה לבקר אותה כל יום בשעות אחר הצהרים, בעת שבעלה הלך לכולל, וכן בלילי שבת ועוד.
דא עקא, אותו יהודי ונוות ביתו לא זכו לזרע של קיימא. כבר עברו חמש שנים מחתונתם ואף שניסו לדרוש ברופאים לא נמצאה כל סיבה רפואית לכך.
פעם, באחת הפעמים שביקרה הגברת בביתה של השכנה האלמנה, סיפרה לה האלמנה כמשיחה לפי תומה שהיא מאוד שמחה שהיא באה לבקר אותה, והדבר הרי מתאפשר בגלל שאין לה ילדים ולכן יש לה זמן רב פנוי. "אני מתפללת שלש פעמים ביום הלוואי שמצב זה יימשך עוד ועוד", אמרה האלמנה.
האשה הוכתה בתדהמה נוראה, היא באה הביתה בוכיה וסיפרה לבעלה את אשר שמעו אוזניה. "מי יודע, אולי זאת הסיבה שעדיין לא נושענו? אולי התפילות האלו של האלמנה הן המונעות מאתנו פרי בטן???".
הבעל תהה כששמע שאשתו רוצה לעבור דירה מסיבה זאת, אבל היא לא ויתרה ולבסוף הלך לרב ושאל את פיו.
כששמע הגר"ח פאדווא את השאלה, השיב בנחרצות: "הקב"ה שומע תפילת אלמנות, בוודאי שאתה חייב לעבור משם דירה ויפה שעה אחת קודם". כשראה שהאברך מהסס ומנסה למצוא צידוקים לכך שהוא אינו צריך למכור את הדירה ציווה עליו גאב"ד לונדון בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: "גש מיד למתווך, ותחזור אלי עוד היום עם בשורה שמצאת דירה אחרת. היום! אל תדחה את זה אפילו ביום אחד!".
שעות אחדות לאחר מכן הגיע התלמיד והודיע לרבו שעשה כאשר ציווה אותו. הרב בירכו בחום ואהבה: 'יה"ר שתפקד בישועה בקרוב, ותזכה לראות בנים ובני בנים, משנה מקום משנה מזל'.
כעבור שנה מעת שעברו לדירה חדשה נושעו בזרע של קיימא.
מספר הרב פריינד: "כששמעתי את הסיפור מפיו של גאב"ד לונדון שליט"א, אמרתי לו שזה הרי ממש 'מופת' של אביו זצ"ל.
"השיב לי הרב: "המתן קמעא ואספר לך מה הוא המופת האמיתי בסיפור הזה… ההמשך של הסיפור הוא שמאז אותו יום לקח אבי מורי את אותה אלמנה תחת חסותו, ובמקום המשפחה שעברה דירה, הוא היה שולח את נוות ביתו, הלא היא אמי מורתי, שתפקוד את האלמנה בתמידות ותדאג לכל מחסורה…".