את הסיפור הבא סיפר אחד המפורסמים מבין גדולי דורינו שליט"א, שמזה כשבעים שנה מחנך עדרים עדרים של תלמידים לתורה וליראה. הוא עצמו סיפר את הסיפור לפני קהל רב, בשמחת אירוסין של נכדתו, ולא העלים מהציבור שמדובר בו עצמו, אבל אנחנו נביא את הדברים בלי לציין את שמו.
בתקופת ילדותו שהה הגדול ההוא בעיירה קריניק, ובהיותו בחיידר המקומי נודע כשובב גדול. המלמדים ניסו שוב ושוב להושיבו ליד הספר, אבל הוא, ברוב פקחותו ושנינותו, לא הקשיב לניסיונות השכנוע, והמשיך להשתובב. יום אחד החליטו להביאו בפני האב"ד של העיר, באומרם שאולי הוא יצליח במקום שהם נכשלו.
הגאון האב"ד הבחין מיד בחושיו החדים של הילד שלפניו, והבין שהשובב הזה נועד לגדולות. הוא פנה אליו בחביבות רבה, ואמר לו: "בקשתי שיביאוך לפני, כדי שתייעץ לי בפקחותך בדין תורה קשה שהובא לבית הדין שלי"…
הילד הקטן לא האמין למשמע אזניו, והיה בטוח שהאב"ד חומד לו לצון, אבל הגאון חזר על הדברים שנית, ולאחר ששיבח מאד את פקחותו של הילד, אמר שדין התורה ההוא נסב אודות עניין קשה, "ולכן אני נאלץ להיעזר בך ובשנינותך".
ברם, גם בעמדו לפני האב"ד לא שכח הילד לרגע את שובבותו, ואמר: "לפני שאתן את הסכמתי לייעץ בדין, אני צריך לדעת מי הם בעלי הדינים…".
"אגלה לך, אפוא, מי הם בעלי הדין", אמר הרב. "התובעים הם… הנעליים של תושבי עיירתנו, קריניק, והנתבעים הם ספרי התורה…".
משראה גאב"ד קריניק את סימני התמיהה על פניו של הילד, המשיך בתיאור הדברים:
"הנעליים באו וסיפרו לי, שעד לפני מספר חודשים הן היו בהמות גסות, ורעו במרעה, יחד עם הבהמות האחרות. לפתע הגיע אדם מכובד, שכל המראה שלו שידר מכובדות, הציג את עצמו כמי שמתעסק עם ספרי תורה, וביקש מבעל הבית שלנו שייתן לו כמה בהמות, כי הוא צריך לעשות מהן את הקלף לספרי תורה. בעל הבית בחר כמה מאחיותינו הבהמות ונתן לו.
"לאחר ימים אחדים הגיע אדם נוסף אל המרעה, והפעם היה זה אדם פשוט וגס רוח, בלתי-מכובד בעליל, הציג את עצמו כמי שמתעסק בנעליים, וביקש גם הוא לקנות כמה בהמות, כי הוא צריך לעשות מהן נעליים… בעל הבית בחר אותנו ומכרנו לאיש".
הילד הקטן נמשך מאד אל סיפורו של גאב"ד קריניק והיטה אזנו אל ההמשך.
"הנעלים באו אלי", סיפר הרב, "והחלו לתנות את צערן, שלמרות שהן גדלו באותו מרעה ושכנו באותה רפת, עם אחיותיהן שנמכרו למי שמתעסק עם ספרי התורה, 'ראה מה עלה בגורלנו, ומה עלה בגורלן של הבהמות ההן'…
"'אנחנו, לאחר ששחטו אותנו, והפכונו לנעליים, נידונות לביזיון ולכלימה נוראה. כנעליים, אנחנו נמצאות תמיד על העפר, במקום המושפל ביותר, כולם דורכים עלינו, מלכלכים אותנו עם החול והבוץ הנמצאים על האדמה.
"'גם כאשר האנשים הולכים לישון, וחולצים אותנו, משליכים אותנו אל מחוץ לחדר… לא מעוניינים להשאירנו ולו רגע אחד בתוך החדר, בטענה שנודף מאתנו ריח לא טוב…
"'ואחרי שמסיימים את השימוש בנו, כשהנעליים כבר בלות ואין אפשרות ללכת בהן יותר, זורקים אותנו אל האשפה, ושוב מביישים אותנו…
"'ואילו אחיותינו שנרכשו כדי להשתמש בהן לספרי תורה, זכו לכבוד מלכים. תראה איפה מאחסנים אותן, באיזה היכלי פאר וארונות שיש הן מונחות! הרי כל גבאי משתדל לעשות בבית הכנסת שלו את ארון הקודש המפואר ביותר!
"'והנה רק מוציאים את ספרי התורה מהארון – וכבר הכל קמים לכבודן, ניגשים אליהן ביראת כבוד מנשקים אותן בדחילו ורחימו, ולא יושבים עד שספרי התורה מונחים במקומם. איזה כבוד!
"'ולאחר כל זאת, כאשר יש בעיה כלשהי בספר התורה, וצריכים לגנזו, מה רבה היא מידת הזהירות שנוהגים בהם גם בשלב זה, עד שמביאים אותם לגניזה, וקוברים אותם בבית קברות שבו נקברים בני אדם!'"
גאב"ד קריניק הוסיף וסיפר לילד השובב, שהנעליים טענו ואמרו: "ברצוננו לתבוע בבית הדין את ספרי התורה, על הכבוד הגדול שעושים להם, בעוד שאותנו מפקירים בבושה ובחרפה, וכלימה מכסה את פנינו! הרי גדלנו יחד באותו מרעה, האכילו אותנו מאותו אבוס, ומדוע הם זכו לכבוד גדול שכזה, ואילו אנחנו נידונות לבושה?!"…
הילד שמע את הדברים ונחרד אל לבו… הוא פנה אל הגאב"ד ואמר שברצונו לשמש כסנגור על הנעליים, שכן התביעות שלהן נשמעות דווקא מאד הגיוניות…
בשלב זה תפס הגאון את הילד בזרועו, ויאמר לו: "יענקל'ה (כך נקרא לילד לצורך הענין) – אל תמהר להחליט שהנעליים צודקות; אני אגלה באוזניך שהכבוד הרב שניתן לספרי התורה מגיע להם בצדק.
"דע לך, ששונה היתה דרכן של הבהמות שנעשו נעליים, מהבהמות שהפכו לספרי תורה. שכן כדי ליצור את העור המשמש לסוליות נעליים, לא צריך להתאמץ הרבה, וגם אין צורך להשקיע שם מחשבה גדולה. עור הסוליה צריך להיות עבה, וכדי להפוך את עור הבהמה לסוליה, לא דרוש מאמץ גדול.
"מה שאין כן, להבדיל, בעור המשמש לעשיית הקלף של ספר התורה, צריכים להשקיע מאמצים גדולים עד מאד במלאכה זו, שכן הקלף צריך להיות דק, ועושי-המלאכה השקיעו בכך זמן רב, והתאמצו עד בלי די כדי שהמשימה תעלה בידם בהצלחה. ומי שמשקיע ומתאמץ – מגיע לו שכר גדול!
"בנוסף לכך", המשיך הגאב"ד ואמר, "בקלף של ספרי תורה צריך כוונת 'לשמה', מה שאין כן, כמובן, בעור המשמש לסוליות נעליים…
"ולכן, גם אם הבהמות ששימשו לספר תורה, ולהבדיל, לנעליים, גדלו ורעו באותו מרעה, ובאותו אבוס, הרי די בשני ההבדלים המשמעותיים הללו, כדי להעניק לספר התורה את כבודו הראוי לו!
"כי מי שמוכן להתאמץ ולהשקיע, ולמרות כל הקשיים העומדים בדרכו, מוסר את עצמו עבור המלאכה – אחת דתו להצליח, ובסופו של דבר הוא גם יקבל כבוד גדול; הכל יעמדו מפניו, ויעריכו את המאמצים שעשה".
הגאב"ד התבונן בפניו של הילד השובב, והבין שהדברים נקלטו במוחו היטב. הוא לא היה צריך להוסיף ולו מילה אחת. הילד הבין עתה בצורה היותר ברורה, מדוע נקרא לבוא לבית האב"ד!
לימים הוא יספר לשומעי לקחו, שברגעים אלה של השיחה בבית האב"ד, נצרב במוחו הכלל שמי שמוכן להשקיע ולהתאמץ עבור לימוד תורה, ומוסר את נפשו על כך שהלימוד יהיה גם לימוד לשמה – יזכה בסוף לכל הטובות הגדולות המובטחות לנו בתורה עצמה.
עזב את שובבותו, והחל ללמוד בשקידה רבתי. עד שצמח לאחד מגדולי התורה והיראה בדורנו, שהכל שותים בצמא את דבריו.
ללמדנו, כיצד מחנכים גם ילד שובב שכזה!
אם היה האב"ד מייסר את הילד בשוטים, לא היה יוצא מכך מאומה. הוא העדיף לבוא אליו בדרכים עוקפות, ולשכנעו בצורה כזו שההשקעה משתלמת, והמאמץ הוא כדאי!
***
עניין המחמאות הוא אחד מיסודות החינוך הגדולים ביותר, והדבר חשוב במיוחד בדור כשלנו, כאשר הילדים זקוקים למילה טובה.
צריך להביא את ילדינו למצב כזה, שילמדו את התורה מתוך חשק, מתוך אהבה ומסירות, וזאת על ידי שידעו שהאושר הגדול ביותר עלי אדמות, מתבטא רק בלימוד התורה וביגיעתה.
מי שמלמד את לשונו לומר לילדיו ולחניכיו רק את המילה "אסור", ואינו יודע לפלס לליבם דברים של מחמאות, לא יצליח בחינוכו.
***
בהגיע מועד חודש האביב, תכננו היהודים שהיו עצורים בסיביר – ורבי יצחק אייזיק רוט בראשם – לאפות מצות. רבי אייזיק נודע במסירות הנפש שלו לקיום מצוות, וגם לקראת חג הפסח הוכיח, לכל מי שרצה לראות ולשמוע, שאין דבר העומד בפני הרצון, ואם רק רוצים – אפשר לשמור על הפסח בטהרה, גם מתחת לאפם של האויבים הארורים.
ר' אייזיק, שהיה בסיביר, קיבל משלוח של כמה ק"ג קמח שמורה מגליציה. אמנם הקומוניסטים ברוב רשעותם עכבו את המשלוחים כדי למנוע מיהודים שומרי תורה מלאכול מצות, אולם בזאת הפעם העלימו עין משום מה, והמשלוח הגיע בעתו.
הכין לו רבי אייזיק תנור מפח, הכשיר וליבן הכל כהלכה, לש ואפה מצות. לארבע כוסות השתמש בחמיצת סלק ('בורשט') הנחשבת ל"חמר מדינה", ולכרפס השתמש בתפוחי אדמה שהיו במחנה.
ברם, צרה חדשה צצה ובאה עליו. מפקד המחנה, שקיבל מידע על כל זה ממלשינים יהודים, ידע שיש במחנה אסירים 'אדוקים' שאינם מוכנים לאכול לחם בפסח.
הוא עמד והכריז, שכל מי שלא יבוא לקחת את מנת הלחם היומית שתחולק על ידי הנהלת המחנה, לא יוכל כבר לקבל את מנת הלחם לעולם.
נאלצו, אפוא, היהודים החרדים לקחת את הלחם ולהשמידו באין רואה. אבל, רבי אייזיק כדרכו מחמיר על עצמו, והודיע מראש שלא יבוא לקחת את מנתו.
קצף עליו המפקד וחמתו בערה בו, והבטיח כי מעתה לא יקבל ללחם. "אם יש באפשרותך להסתדר שמונה ימים בלא לחם, אות ברור שהנך עשיר, ואין אתה זקוק ללחם המחולק על ידי הנהלת המחנה!"
רבי אייזיק כדרכו בקודש לא דאג את דאגת המחר. שמחה גדולה הייתה בליבו על שזיכהו השי"ת לחוג את חג המצות בהידור, עד כמה שאפשר בנסיבות הזמן והמקום, ומה לו לחשב חשבונות של מה בכך, מה יהיה אחר הפסח. הרי הקב"ה הטוב והמיטיב שהביאו עד הלום, יעזור גם להבא.
ישב רבי אייזיק דרך חרות בראש השולחן, אמר את ההגדה, ופירש לבניו את הקטע "עבדים היינו לפרעה במצרים" וכו'. בעצם לא היה צריך לפרש יתר על המידה את משמעותה של ה"עבדות" ומשמעותה של הכמיהה לחרות, שהרי בתוככי 'בית עבדים' גדול הוא יושב, ורוסיה צועדת במורשתה של מצרים.
בעודם יושבים ומספרים ביציאת מצרים, נכנסו לפתע המלשין היהודי ומפקד המחנה. המלשין, כך התברר אחר כך, סיפר למפקד כי רבי אייזיק עורך בלילה 'טקס דתי' מיוחד בחג הפסח, ומן הראוי לבוא ולראות…
בואם של השניים לא הוסיף חדוה והרגשת חירות, אך רבי אייזיק, בביטחונו בה', המשיך בסדר ההגדה בשלוה ובמנוחה, כאילו לא אירע דבר.
המפקד מסתקרן לדעת מה הם אומרים עכשיו. והנה, אילו אחזו המסובים ב"ואתא כלבא" או ב"ואתא שונרא", דומה כי היה הדבר מתאים לכבודם של האורחים הלא קרואים, אלא שרבי אייזיק אחז אז ב"יכול מראש חודש". לך וספר לגוי מה פירושן של מילים אלו…
בזה הרגע הבזיק רעיון מופלא במוחו של רבי אייזיק, וברבות השנים יאמר לצאצאיו, שרק השי"ת יכול היה להעלות לו רעיון שכזה בתוך זמן כה קצר.
הוא החל מסביר ברוסית מתובלת באידיש: "יכול מראש חודש" – הייתי חושב שמפסיקים לעבוד עבור סטאלין לכבוד החג כבר מראש חודש, תלמוד לומר "ביום ההוא" – רק ביום החג עצמו מפסיקים לעבוד…
"יכול מבעוד יום" – הייתי סובר שאפשר להפסיק לעבוד משעות הבוקר, "ת"ל ביום ההוא, לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך", הווי אומר רק בלילה אנו פטורים מעבודה, ויכולים לחוג את הפסח…
הפירוש מצא חן בעיני המפקד, ואף המלשין שהיה בבחינת 'מלאך רע' – 'ענה אמן בעל כורחו' אחר פירושו של רבי אייזיק… ידיעתו בתורה לא הגיע למידה כזו, שיוכל לסתור את הפירוש.
הם נפרדו לשלום, אך לפני שיצא הודיע המפקד שהוא עדיין דבק בדעתו, שלרבי אייזיק לא מגיעה מנת הלחם על חשבון המחנה, כי הוא עקשן ואדוק בדתו. אמר ויצא.
וכשיצא, יכול היה רבי אייזיק להמשיך באמירת ההגדה מתוך דיצה וחדוה. כך עברו עליו ימי חג המצות.
משעבר הפסח נתעורר לחשוב מה יעשה עתה בלי לחם. והנה, במטבח המחנה עבדה אשה רוסיה הממונה על חלוקת האוכל. האשה הזו ראתה את צדקותו המופלגת של רבי אייזיק, ושמעה שבחג הפסח נמנע מלבקש לחם מטעמי דת, והדבר עשה עליה רושם עז.
היא החליטה להטמין עבורו את מנת הלחם היומית, ונתקיים בו "שומר מצווה לא ידע דבר רע", כי חלקו הקצוב לו נשמר עבורו.
זאת ועוד, האשה דיברה גם עם המפקד, שירחם על רבי אייזיק כי צדיק הוא, ואין זה מן הראוי לקפחו על עקשנותו. למרבה הפלא, נכמרו רחמיו של המפקד האכזרי, והוא אף הוסיף לו מנה כפולה של לחם עבור כל הימים שלא קיבל.
כך זכה רבי אייזיק במנת לחם כפולה ומכופלת.
הבן, ר' אברהם שלמה, שח ברבות הימים: "עד אותו פסח לא אכלנו לחם לשובע, כי הקומץ לא השביע את הפיות הרעבים, ומאותו פסח, כאשר קבלנו מנות כפולות במידה גדושה, לא ידענו עוד רעב"…
(מתוך הגדה של פסח 'חשוקי חמד')
הסיפור הראשון
כנראה על ר' יענקל'ה גלינסקי