סיפר הרה"ג רבי יצחק שבדרון, בנו של הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל:
"'עוצר' בתקופה שקדמה למלחמת השחרור היה מעשה של יום ביומו, ומי שהיה נתפס כשהוא מהלך ברחוב בשעת העוצר הכניס את עצמו לסכנה גדולה, שהגיעה לפעמים עד כדי 'פיקוח נפש'.
,פעם אחת בעת העוצר, ואני הייתי עדיין ילד קטן, התעוררתי בבוקר, וכדרכו של ילד פתחתי את החלונות כדי להביט בטנקים שסבבו ברחובות.
"כשראה אבי בכך צבט בלחיי ואמר לי כדברים האלה: 'כיון שהתעוררת כל כך מוקדם, אני רוצה שתלך לבית הכנסת הגר"א, שם עומדים כעת עשרות איש בתפילת ותיקין, ותביא להם מזונות וקפה'…
"גם אני, כילד, ידעתי את הסכנה הכרוכה ביציאה לרחוב בשעת העוצר, ושאלתי את אבא האם אינו חושש מכך. ואבא השיב לי, כשבת צחוק על שפתיו: 'אני אתפלל עליך, אל תדאג'".
מה שר' שלום כנראה לא ידע, זה שהחיילים הבריטים שהיו ממונים על שמירת העוצר הסתתרו מתחת לחלונות ביתו, וכשאך יצא הילד את הבית קפצו ממחבואם וציוו עליו להרים את הידיים…
אך יצחקל'ה הקטן ממשיך ללכת כאילו לא אירע דבר, והחיילים בעקבותיו באקדחים שלופים! כך הלך כברת דרך ארוכה למדי עד בית הכנסת הגר"א. "כיון שלהיכנס לבית הכנסת היה אסור להם על פי חוק", המשיך ר' יצחק לספר, "מיהרתי להיכנס פנימה ונעלמתי מעיניהם".
מבעד לחלונות הוא מבחין שהחיילים ממתינים לו בחוץ ולבו נוקש… אבל כיון שאבא הבטיח שיתפלל עליו, יצא הילד מבית הכנסת והחל לצעוד לכיוון הבית.
מפקד הפלוגה הבריטית התקדם לעבר הילד, וכדי להוכיח לו שהחוצפה שלו נגד החיילים עברה כל גבול, הרים את רגלו – עם הנעל הצבאית הכבדה – כדי לבעוט בו בעוצמה. והנה, אך הרים את הרגל, מעד הקצין והתגלגל כמה פעמים, ללא שהייתה סיבה הגיונית לכך.
"אני המשכתי ללכת בנחת, והחיילים כבר לא העזו לפגוע בי. כי אבא התפלל…" – סיים רבי יצחק את סיפורו.