הם היו שני חברים, שלמדו יחדיו בישיבה לפני כחצי יובל. חברים אמרנו, אולם אין זה מדויק – שכן האחד היה תלמיד שקדן שהגה בתורה בהתמדה, נחשב לאחד מגאוני הישיבה שידיו רב לו בכל סוגיא נלמדת, ואילו השני רחוק היה מהתמדת התורה כרחוק מזרח ממערב, התקשה לשבת על מקום אחד יותר מרבע שעה, וגם כשרונו היה בינוני ומטה…
דווקא לכן, כשנפגשו כעבור שני עשורים, היה בעיני השקדן לפלא, כשנודע לו שהחבר ההוא, אותו הכיר מהישיבה, קם והפך למרביץ תורה נודע, והוא מפורסם כגאון ששולט היטב בכל מכמני המסכתות הנלמדות בישיבות, וכמתמיד שהוגה בתורה ללא הפסקה. רגע, איך זה יתכן, הלא בישיבה נחשב כבינוני מינוס, ואולי כחלש מינוס. החליט החבר להתחקות אחר עקבות חברו לשעבר, ולגלות מה עבר עליו מאז הכירו בישיבה ועד ימינו אנו, ואז נפעם כשנודע לו דבר הסיפור, ומעשה שהיה כך היה:
אותו בחור, שכאמור היה נכשל ונחשל בכל תחום לימודי, נשבר לבו בקרבו, והוא הרגיש שאין מקומו עוד בישיבה. באחד הימים בא לפני ראש הישיבה, והודיעו בקול שבור אך נחרץ כי הקיץ הקץ על ניסיונותיו למצוא טעם בלימוד התורה, והוא מבין שעם כל הכאב והצער שבדבר הוא פשוט עוזב את הישיבה. ראש הישיבה שמע, וחש כאב עז מפלח את לבו. היטב ידע כי לא קל לתלמיד שלפניו, כל יום בישיבה דורש ממנו מסירות ומהווה אתגר. ובכל זאת, כששמע את הדברים יוצאים מפיו – חש שאינו מסוגל לתת לו לעזוב בצורה כזו, והחל לשואלו: אמור לי בבקשה, כמה זמן אתה כן מסוגל ללמוד, במאמץ מקסימלי?, והבחור הרהר ארוכות כמחשב את חשבונו, והשיב: בקושי בקושי, אולי אגיע לארבע שעות ביום… זה המקסימום!.
המשיך ראש הישיבה לשאול: 'אם יורשה לי שאלה נוספת, כמה להערכתך לומד הבחור המתמיד ביותר בישיבה, זה שלא עוזב את הגמרא כמעט ולו לרגע?' ספק שאל ספק ידע את התשובה. 'אוהו', הגיב הבחור, 'המתמיד של הישיבה – להערכתי הוא לומד ארבע עשרה שעות ביממה. ארבע עשרה שעות. ואני, המקסימום שאני מסוגל בקושי רב ובמאמץ עילאי זה אולי ארבע שעות!'. אם כן אתה עוקף את המתמיד של הישיבה, כן? זה ידוע לך?' – אמר ראש הישיבה, 'הבה נעשה חשבון: באבות דרבי נתן כתוב, שפעם אחת בצער שווה יותר ממאה פעמים שלא בצער. אמת ויציב כי המתמיד הלז לומד ארבע עשרה שעות ביום, אך זה בא לו בקלות יחסית, זה כשרונו והוא נהנה מכל רגע. לעומתו, אתה – כשאתה לומד ארבע שעות בשיא המאמץ, הרי זה ארבע שעות בצער, שהן שוות כמו ארבע מאות שעות של המתמיד הנבחר בישיבה. אז מי לומד יותר ממי!?'.
הבחור צחקק במבוכה, והשיב ב'נו נו…' סתמי שכזה. הוא לומד בצער, ולכן כל שעה שלו נחשבת מאה, כלומר – שעה אחת שלו זה כמו שבוע לימוד של המתמיד בישיבה חשבון מעניין, אבל לא כל כך מתקבל על הדעת. ראש הישיבה עושה ממני צחוק… פלט לבסוף במבוכה רבה, 'הלוואי הייתי מגיע לקצה קרסוליו של מתמיד הישיבה!', אמר בכנות.
'אתה לא רק מגיע, ולא רק לקצה, ואף לא לקרסוליו. אתה עוקף אותו, ובענק. ארבע מאות שעות ביום, הוא בשום אופן לא יכול לתת תפוקה כזו, גם אם ירצה. אתה המתמיד של הישיבה איך אוכל לוותר על המתמיד של הישיבה? איך אתה מהין לחשוב על עזיבה, שעה שאתה הכתר של התמדת התורה בישיבה הבחור חייך והחל להתווכח. החשבון לא נכון, ואולי הוא רק בערך, ואולי רק כמעט.
הוויכוח נמשך והתלהט, עד שהשניים קבעו ללכת אל הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל ולשאול את פיו. כשנכנסו, ראש הישיבה הציג את הבחור שלצידו במילים הבאות: היום הגעתי ועמי המתמיד של הישיבה שלנו, מספר אחד בהתמדת התורה בישיבתנו!' כשהבחור מסמיק ומחוויר לסירוגין, ואילו רבי חיים מתחייך חיוך גדול ומביט בו בהתפעלות. ואז, תיאר ראש הישיבה את החשבון במדויק, והסביר באיזה מתמיד מדובר… הוא לא יכול ללמוד יותר מארבע שעות, זה דורש ממנו מאמץ עילאי. לפי התרגיל החשבונאי של פעם אחת בצער שווה מאה שלא בצער-הרי שהוא עוקף את כל תלמידי הישיבה פי כמה וכמה, ולימודו הוא כלימוד ארבע מאות שעות מדי יום!
עתה, הביט רבי חיים בבחור במבט מתפעל שבעתיים, וביקש ממנו: 'נו, אם אתה כזה מתמיד גדול-תן לי ברכה! אמר הרב בחיבה כשהוא מבין את הלך הדברים, אך הבחור ההמום היה נבוך ומבולבל גם יחד, ולא הצליח להוציא הגה מפיו. רבי חיים קניבסקי מבקש ממנו ברכה, כי הוא המתמיד של הישיבה! אולם רבי חיים לא התכוון לוותר ועמד על כך שה'מתמיד' של הישיבה יברכו, עד שלא נותרה לו ברירה, והוא שלף מפיו ברכה חטופה ומגומגמת משהו ימלא ה' כל משאלות ליבכם לטובה ורבי חיים נענה ב'אמן' ובברכת 'וכן למר'…
הביקור הסתיים, וראש הישיבה יחד עם הבחור שבו לישיבה. עתה הרגיש הבחור שלא בנוח, הרי הוא המתמיד של הישיבה, רבי חיים קנייבסקי מבקש ממנו ברכה איך הוא יכול לעזוב הישיבה? איך הוא יכול להיפרד ממנה? הוא חייב לנסות, שוב ושוב ושוב עד שהצליח ואכן גדל וצמח למרביץ תורה ההוגה בה בשקידה רבתי ושמו נישא בהערצה בפי כל תלמידיו – כפי שמסופר בגיליון 'שיעורי ליל שישי לבני עליה', מפי החבר הנפעם של הבחור…
ועתה, אחים יקרים, בואו חשבון: אם ראש הישיבה היה מתחיל במילות מוסר וכיבושין, או אם היה חלילה מתעלם ממצבו של הבחור, ואפילו אם היה מצטער אך לא עושה דבר כל אלה לא היו משאירים את הבחור בישיבה, ולבטח לא מגדלים אותו לתלמיד חכם ומרביץ תורה. אבל ראש הישיבה בחר בדרך של מילה טובה, וברגע בו שמע על תלמידו המתקשה – החל להחמיא לו ולרומם אותו, הכתיר אותו באחת ל'מתמיד' הבלתי מעורער של הישיבה – והתוצאה הברוכה לפנינו. אחים יקרים, סביבנו המון אנשים כאלה, ברגעים דרמטיים יותר ופחות בחייהם, ברגעים קשים, וגם ברגעים פשוטים. מחמאה אחת מכל הלב, מילה טובה שנותנת כוח, משפט מחזק שמטעין אנרגיה – את זה כולנו יכולים וצריכים לתת, ולעולם לא נשער לאן הדברים יובילו ומה תהא התוצאה. עלינו לנצל על הזדמנות למילה טובה, להחמיא לזולת, לחפש בכל אדם את הנקודות החיוביות ולהחמיא עליהן מכל הלב וכך נזכה להיות שותפים בבניינם של רבים ובהצלחתם!
(דבר תורה לשולחן שבת, משפטים תשפ"ד)