יוסף מאיר האס
סיפר הגה"צ רבי שמואל מרדכי פורטוגל שליט"א אב"ד סקולען ב"פ, בן זקוניו של האדמו"ר זצ"ל, שזכה לשמשו ולעמוד לימינו רבות בשנים.
פעמים רבות היה אבי זצ"ל מרבה לעורר על כך, שתהילה לקל אכשר דרא, אנו זוכים כיום לראות דור ישרים מבורך, רבבות אלפי יהודים יראים ושלמים ההולכים בדרך התורה והמצוות בדחילו ורחימו, אך בכל זאת חסר עדיין 'דאס פינטעלע איד', להיות דבוק באידישקייט במלוא מובן המילה, לחיות את הקב"ה בכל רגע נתון ולכוון לעשות חוקיו ומצוותיו שיהיו נחת רוח לפניו יתברך.
זכורני מהשנים האחרונות בהן זכיתי לגלח את שערות ראשו מדי תקופה, שבכל פעם מחדש היה אומר לי – לפני שהסיר מעליו את הכובע ואת הקאפטן – לזכור מאוד לא לנגוע בפאות ובזקן חלילה. פעם אף אמר שבשל"ה הק' מובא שצריך לומר ולכוון על זאת, ובכך מקיימים את המצוה של 'לא תקיפו פאת ראשכם'.
אירע פעם שלא אמר לי כלום לפני התגלחת. הוא כבר הוריד את הכובע והסיר את הקאפטן, התיישב כבר על הכסא והיה מוכן להתחיל את התגלחת. התפלאתי מאד שלא אמר לי כלום כדרכו בקודש, ולכן שאלתיו: 'דער טאטע האט מיר עפעס צו זאגן?!' (יש לאבא דבר מה לומר לי?), ואכן באחת נזכר ששכח לומר.
אבל כעת נגלה לפניי מחזה רב-הוד: אבי הק' קם ממקומו, נטל את ידיו, הלביש את הקאפטן וחבש את הכובע על ראשו, ואמר לי בנוסח הרגיל: 'לזכור לא לגעת בפאות ולא לגעת בזקן'. כעבור שנייה בודדת, שוב הסיר את הקאפטן ואת הכובע, התיישב על הכסא להתגלח. לא היה אצלו מושג כזה של עשיית דברים שבקדושה בחיפזון ובחפיפה, אם צריך לקיים עכשיו מצוות לא-תעשה של 'לא תקיפו פאת ראשכם', אי אפשר לפטור זאת כלאחר-יד וכמצוות אנשים מלומדה, אלא יש לקום וליטול ידיים, ללבוש שוב את המלבושים העליונים כמו בכל קיום דבר-מצוה, וכך להורות לכוון את קיום המצוה.
*
והנה מעשה נוסף המעיד על זכייתו הגדולה לשעבד את כל מחשבותיו לעבודתו יתברך שמו, עד שאיבריו כמו-מאליהם רצו לעשות רצון קונם. היה זה בשבת שקלים לפני כ-15 שנים, אחי הגדול כ"ק מרן אדמו"ר מסקולען שליט"א השיא את אחד מילדיו ושבת האופרוף התקיימה במונטריאול במקום מגוריו, ואבי הק' הגיע לעשות את השבת במונטריאול [שמחת הנישואין התקיימה בבארא-פארק].
במוצאי שבת קודש, אחרי סעודת מלוה מלכה שהסתיימה בשעה מאוחרת מאד, נכנס אבי הק' לתוך המכונית בדרך חזרתו לבארא-פארק, אך כעבור שעה קלה, בעודם במונטריאול, התרחשה תאונה והרכב החליק מהשלג הכבד שירד על הכביש. הוא התהפך כמה פעמים עד שנעצר בניסי ניסים בשולי הדרך, כשכל יושבי הרכב נחבטים ונחבלים בכל חלקי גופם.
היה זה באישון לילה ובחוץ שרר כפור גדול, השלג הגיע לגובה רב והמעלות צנחו מתחת לאפס במספר ניכר. והנה, בהגיע רכבי החילוץ וההצלה לזירת התאונה, דבר ראשון שלחו אל תוך הרכב שמיכות חמות כדי לחמם את יושבי הרכב המעוך, שלא יקפאו חלילה בקור הנורא [כנראה שזה אחד הכללים שלהם במקרים מעין אלו].
ברגע שהשמיכה הראשונה הוכנסה מבעד לחלון אל תוך הרכב, קפץ אבי הק' כנשוך נחש וזעק בקול: 'מ'דארף זיך הוטן פון שעטנז'… (צריך להיזהר מאיסור שעטנז)…
*
כל המשמשים בקודש יכולים להעיד מה שראו עיניהם, שבכל הטיסות שנסע אבי הק' באווירון, תמיד ישב על-יד החלון אבל אף פעם לא הביט החוצה לראות מבעד לחלון. בכל פעם לקח לעצמו ספר-קודש ועיין בו מרגע ישיבתו במטוס ועד רגע יציאתו ממנו.
אירע פעם שישבתי לצידו באחת הטיסות, והנה בשעת ההמראה שמתי לב שהוא מביט החוצה ומתפעל ממראה עיניו. לתמיהתי על כך השיבני בבת-שחוק: 'ראה נא והביטה, ככל שמתעלים ומתרוממים יותר כלפי מעלה, נעשית הגשמיות קטנה יותר'…
*
והנה הנהגה נוספת שהבחנתי בכל פעם מחדש: כבוד הספרים היה חשוב בעיניו עד מאד, בכל פעם שהגיע רופא והיה צריך להוריד מעליו את הקאפטן כדי שיוכל לבדוק פעימות לבבו, הורה להוציא תחילה את כל הספרים מתוך החדר, שלא יתבזו בהסירו את מלבושו העליון. זכורני שהרופא עצמו אמר לו שאין צורך להסיר כלום מלבד הקאפטן והוא יכול להישאר עם כל הבגדים, אבל למרות זאת חשש לכבודם של הספרים הקדושים והורה להוציאם החוצה.
כמו כן היה מקפיד מאד על כבודה של המזוזה, שלא תתבזה חלילה משום דבר שעלול לגרום לה ביזיון. משום מה, היה עומד פח האשפה מול המזוזה בפתח ביתו, ותמיד היה מעורר על כך שאין זה ראוי לכבודה של המזוזה להיות מול האשפה. בכל יום לפני יציאתו מן הבית לטייל ברחוב העיר כמצוות הרופאים, ידענו שצריך להזיז משם את פח האשפה, אחרת היה מעיר על כך בכל פעם מחדש.
כשפתחו דלת נוספת מתוך חדרו אל הסוכה החדשה, הנחתי את המזוזה כיס בתוך כיס, שלא יחשוש לכבודה ויוכל להסיר את המלבושים בלא חשש. אולם בפעם הראשונה כשבא לתוך החדר ורצה להפשיט מלבושיו, הבחין במזוזה והעיר לי שלא יוכל לפשוט כאן את המלבושים מחמת כבודה. גם כשהבהרתי לפניו שלכתחילה הכנסתי את המזוזה כיס בתוך כיס שתהא שמורה וכבודה בפנים ללא חשש, לא הסכים עמי לגמרי היות ועל המזוזה מבחוץ היתה חרוטה האות שי"ן ואמר שהיא מרמזת על השם 'שד-י' ואי אפשר לנהוג בה בביזיון בצורה כזו, ולא נחה דעתו עד שכיסו גם את האות שי"ן בדבק כהה ולא נראתה עוד.
*
אחרי הניתוח הקשה שעבר אבי הק' בהיותו בלוס-אנג'לס, שהה למנוחה ולהתאוששות בבית הנגיד הנכבד ר' בעריש ווייס שליט"א שהתמסר אליו ביותר באותם הימים. כאמור, בשעות הלילה כמעט ולא היתה מציאות שעלה על יצועו מחמת סדר יומו האישי, אבל כאן היות וחזקה עליו פקודת הרופאים שהוא מוכרח לנוח ולהתאושש, הפצרתי בו – יום או יומיים אחרי הניתוח – שיפנה לישון קצת.
היתה אז השעה שתיים או שלש לפנות בוקר וגם אני באופן אישי הייתי חסר-כוחות לגמרי מחמת ההתעסקות עם הניתוח לפניו ולאחריו, וברגע שנכנסתי לתוך המיטה נעצמו שמורות עיניי באפיסת כוחות. לא חלפו דקות ספורות ואני שומע רחשים מכיוון מיטתו של אבי הק'… והנה אני מבחין שהוא קם מהמיטה וניגש אל החלון. לתמיהתי לפשר מעשיו, הסביר לי בנועמו: 'הרי לא קראתי עדיין קריאת שמע של שחרית, חוששני שאני עלול להירדם לכמה שעות ולהפסיד קריאת שמע בזמנה, ברצוני להמתין עד שיעלה האור ואקרא קריאת שמע'… כמובן שהרגעתי את אבי הק' ואמרתי שהכנתי מראש שעון-מעורר שיקיץ אותנו בעוד מועד ונוכל לקרוא קריאת שמע בזמנה, ואכן נחה דעתו ועלה על יצועו.
כעבור רבע שעה בערך, שוב קם ממיטתו וניגש אל החלון בשנית, באמרו לי: 'אולי בכל זאת כבר אתא בוקר ואפשר לקרוא קריאת שמע בזמנה'… משראיתי שמחשבותיו משוטטות בהלכות קריאת שמע ותשוקתו הנפלאה לקרותה בזמנה גוברת על חולשתו העצומה וייסוריו האופפים את כל גופו אחרי הניתוח, לא ניסיתי עוד לבקשו לעלות על יצועו, ואכן אבי הק' נותר להמתין עוד שעתיים תמימות (!) עד שהגיע זמן 'משיכיר' ואז קרא קריאת שמע בזמנה ברוב חדווה ושמחה של מצוה, אשרי עין ראתה זאת!