"ויעקב איש תם יושב אהלים"
אתמול זכתה עירנו לביקור של הגאון רבי אהרון לייב שטיינמן [שליט"א] זצוק"ל. הרב הישיש הטריח עצמו לנסוע מבני ברק עד כרמיאל הצפונית כדי לבקר ולחזק את תלמידיו בישיבת 'רינה של תורה' המפארת את עירנו. כשיצא אחרי השיעור שמסר התלוויתי אליו. בין היתר שאלתיו האם נכונה השמועה שאומרים בשמו על העניין שכידוע, בעולם האמת גם מי שיורש גיהינום חלילה אזי בשבת יש לו 'חופש'. הפוגה. שמעתי אומרים בשמו של הרב, שלא רק זמן השבת ייחשב אלא גם הזמן שלמד בו הלכות שבת יקוזז לו מהגיהינום, בנוסף לחופשה ה'רגילה' ביום השבת עצמו.
אמר לי הרב, שהדברים מבוססים על דברי ה'חפץ חיים'. ה'חפץ חיים' אומר בשם גאון אחד, שהמקדים לקבל את השבת, גם בעולם העליון תימשך השבת 'האישית' שלו כפי שהיה נוהג כאן בעולם הזה. תוספת השבת שהוסיף כאן תיזקף לזכותו למעלה. הוסיף כאן שעתיים, השבת 'שלו' בעולם העליון תימשך שעתיים נוספות. וממילא, אם חלילה יירש גיהינום יקבל תוספת ל'חופש' כפי תוספת השבת אותה שמר בעולם הזה.
הוסיף ה'חפץ חיים' ואמר, שלא רק זמן תוספת שבת ייחשב לו כשבת אלא כבר מהרגע שמתחיל את ההכנות, הקניות, הסידורים.
(אמר לי מאן דהוא, שלפי זה כדאי לנהוג כבית שמאי. הלוא ידועים דברי הגמרא (ביצה טז.): "תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה, אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה, מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מידה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר 'ברוך ה' יום יום'. תניא נמי הכי, בית שמאי אומרים 'מחד שביך לשבתיך', ובית הלל אומרים 'ברוך ה' יום יום'". דהיינו, שמאי היה נוהג שכבר מיום ראשון בשבוע היה מתחיל לחפש בהמה נאה לשבת, וכפי שפירש רש"י, "מחד שביך לשבתיך – מאחד בשבת שלך תן לבך לשבת הבאה". ולהלל היתה הנהגה אחרת – "ברוך ה' יום יום", סומך היה על הקב"ה שיזמן לו בהמה נאה לשבת. וכתב הב"ח (סי' רמב) "משמע דלא פליגי, אלא שזה כך היה מידתו וזה כך היה מידתו, והרשות ביד כל אדם לאחוז במנהג שמאי הזקן או כמנהג הלל הזקן, והאידנא נהגו עלמא כשמאי הזקן, וכן פירש רש"י בפרשת יתרו (שמות כ, ח) בפסוק "זכור את יום השבת לקדשו': 'תנו לב לזכור תמיד את יום השבת. שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת'".
אם כן, אם האדם מתחיל לדאוג לכבוד השבת כבר מתחילת השבוע הרי שיהיה פטור מגיהינום מכל וכל…).
ואמר מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, כי על פי הדברים הללו נראה שגם אם אדם לומד הלכות שבת וכדומה ייחשב לו הדבר כהכנות לכבוד שבת, וזמן הלימוד יקוזז לו מחלקו בגיהינום. והמשיך הרב ואמר: "אכן אמרתי את הרעיון, אבל אין לכך מקור. זו סברה שלי". ובחוש הומור אופייני הוסיף "אבל אינני יודע אם כך סוברים גם למעלה"…
זו ענוותנותו המופלגת של הרב שטיינמן זצוק"ל. אבל האמת היא, שהדברים נשמעים הגיוניים מאוד. זהו קל וחומר שאין עליו תשובה. אם הכנות גשמיות נחשבות כחלק מהשבת, ודאי שהכנות רוחניות שהן עיקרה של השבת, מעין עולם הבא, ייחשבו כשבת עצמה!
אין ספק ששיעור בפרשת השבוע, שיביא אותנו לתובנות חדשות ולקבלת שבת רוחנית ונעלית יותר, חשוב לאין ערוך מדאגה לסלט פלוני או אלמוני, לתבשיל או קינוח זה או אחר. ואין בכוונתנו לזלזל בכל אלו חלילה. כבודם במקומו מונח. אבל צריך לדעת את הפרופורציות הנכונות. לשים את הדגשים במקומות הנכונים.
ואם בדבריו של הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל עסקינן, נזכיר דבר מעניין שאמר בשיחתו בישיבה בשם רבי אליהו לופיאן זצ"ל, משגיח דישיבת כפר חסידים, עליו אמרו שזכה לגילוי אליהו. הרב לופיאן סיפר, ששמע פעם מה'חפץ חיים', שמצווה שאדם מקיים בשבת הרי היא נחשבת פי שש מאות ושלוש עשרה, שוות־ערך לתרי"ג מצוות. ומאי טעמא, כי שבת שקולה כנגד כל התורה כולה; אם כן, מצווה הנעשית בה שקולה גם כן כנגד כל תרי"ג מצוות התורה. שעת לימוד תורה בשבת שווה כתרי"ג שעות.
צריכים אנו להיות בטלנים גמורים כדי שלא לנצל את הפריבילגיה הזאת. אתה לומד שעה אחת ונחשב לך פי תרי"ג! בעבר היו מתלוצצים ואומרים שבהסתדרות, על ידי כל מיני קומבינות וקומבינציות, אפשר לקבל תלוש משכורת של עשרים וחמש שעות ביממה… בשבת קודש, בלי קומבינות, אדם לומד שעה, והדבר נחשב לו כתרי"ג שעות.
הוסיף מרן הרב שטיינמן זצוק"ל והזכיר, שה'בן איש חי' אומר ששעת לימוד בשבת נחשבת כאלף שעות. לא ידוע מה המקור לדבריו, אך מצאנו בדברי חז"ל שמצוות שנעשות באופן מיוחד ובזמנים מיוחדים מוכפלות במאות ואלפים, כמו "טובה מצווה אחת בצער ממאה שלא בצער". ב'אורחות צדיקים' כתוב שטובה מצווה אחת בשמחה מאלף שלא בשמחה.
זו חשיבותה של השבת. ואם כה חשובה ויקרה היא השבת צריך לנצל את מעלותיה הרוחניות עד כמה שאפשר. הדרך הטובה ביותר לכך היא להתכונן כראוי. מה טוב אפוא לקיים שיעור בפרשת השבוע ביום חמישי, סמוך לשבת, להתבונן ולהעמיק בפרשה, ובכך להתחבר חיבור בל יינתק לשבת קודש.
לצאת ממסגרת לימוד התורה זו הקללה הגדולה ביותר
כידוע, נהוג שלא להעלות לתורה אחד מהציבור בקריאת הקללות. בדרך כלל ה'בעל קורא' עולה בעצמו לעלייה זו.
היה אברך אחד שאמר שאינו חושש מכך, וביקש מהגבאי שיקרא לו לעלייה. וכך היה: האברך עלה ואמר בקול רם ובבטחה את הברכות שלפניה ולאחריה. והנה, באותה שנה זכה האברך בסכום כסף עצום ובעקבות זאת עזב את מסגרת הכולל, נכנס לעולם העסקים וצבר הון רב. אמר האברך לחבריו: "רואים אתם, אין צורך לחשש מהקללות. לא רק שלא נתקללתי אלא גם נתברכתי בברכה מרובה".
כשסיפרו את הדברים לרבי חיים קנייבסקי שליט"א, הגיב ואמר: "שוטה זה סובר שלא נתקלל, הלוא זו הקללה הגדולה ביותר – לעזוב באר מים חיים ולחצוב בורות נשברים".
רבי יהודה רוזאניס מקושטא, בעל ה'משנה למלך', היה בן למשפחה עשירה. הוא ואחיו היו עשירים מופלגים. יום אחד ניגש לאחיו ואמר: "אנא מכם, קחו לכם את כל הוני. אני רוצה להשאיר לעצמי סכום קטן שאוכל להתקיים בו ומכאן ואילך להשקיע עצמי בלימוד התורה הקדושה". האחים שמחו מאוד, ואולי לעגו ל'טפשותו' של אחיהם התמים.
והתוצאה: חיבורו הנפלא 'משנה למלך', ספר יסוד הנלמד בכל עולם הישיבות והכוללים. אין לך תלמיד חכם שלא נהנה ממנו בעצה ותושייה. רבי יהודה כתב חיבורים חשובים נוספים, כמו הספר 'פרשת דרכים'. אילו היה ממשיך בעסקים כאחיו היה גם הוא כאחיו נעלם בתהום הנשייה. אין לך ברכה גדולה יותר מלימוד תורה בקביעות, בהתמדה ובקדושה.
רבי איסר זלמן מלצר קיבל מחמיו פרדסים באזור ראשון לציון. הללו הניבו לו פרנסה בשפע אך הצריכו עבודה רבה, ולא אפשרו לו את מנוחת הנפש הדרושה ללמוד תורה בעמקות ובהתמדה. אחרי כמה חודשים אמר לאשתו שברצונו למכור את הפרדסים. "ההתעסקות בהם גוזלת מזמני היקר וטורדת את מנוחתי. מה זה נותן לי? די לי במעט מן המעט לצורך קיום הגוף".
ניתן אולי לומר שזהו שכתוב בפסוקנו "ויזרע יצחק בשנה ההיא וגו'" – ראה ברכה רבה בעמלו. ואז היה חשש שההצלחה הכבירה תכניס אותו לעולם העסקים, וזהו "ויברכהו ה'" – בירכו הקב"ה שימשיך לעסוק בתורה כבעבר. העשיר זקוק לברכה מיוחדת, שכן ניסיון העושר קשה יותר מניסיון העוני.
(מתוך ספר 'מפיק מרגליות')