הניגון שהציל נשמה
מנין מיוחד של חסידי נדבורנה סיים את תפילת ליל השבת ליד הכותל המערבי בירושלים. בתום התפילה פצחו החסידים בשירת "שבת שלום ומבורך", בניגון המסורתי של חסידי נדבורנה.
עודם משוררים, ניתק ממקומו יהודי אחד אשר ניצב בקצה אחר של הרחבה, והתקרב ובא אל עדת החסידים. הוא ניצב בתוכם בעיניים בוהות ובפה פעור, וכמו שתה בצמא כל 'תנועה' ו'תנועה' בשיר. לאחר שסיימו שאל בהתרגשות: "מנין הניגון הזה לכם?"
"ניגון של נדבורנה הוא זה, אשר נהוג לשוררו מידי ליל שבת אחרי התפילה!" השיבו החסידים לפי תומם.
הלה הוסיף לחקור ושאל: "היש לחסידות שלכם קשר עם הצדיק אשר שכן בעיר סערט שברומניה לפני כארבעים שנה?"
"אכן!" אישרו החסידים. "היה זה רבינו רבי חיים מרדכי מנדבורנה זכר צדיק לברכה, אשר עלה לאחר המלחמה ארצה והקים כאן מחדש את חסידות נדבורנה המעטירה".
בשומעו זאת התרגש היהודי וקרא: "דעו לכם שבזכותו של הניגון הזה אני יהודי".
פתח וסיפר:
"בימי נעוריי התגוררתי בעיר סערט. אבי, למרות שלא היה אדוק במיוחד, נהג להתפלל בבית מדרשו של הרבי מנדבורנה אשר שכן לא הרחק מביתנו. אף אני נהגתי להתלוות אליו מידי שבוע בשבוע.
"לאחר המלחמה הארורה, והשואה הקשה שנתרגשה על יהדות אירופה, מצאתי את עצמי בחור גלמוד וערירי, לאחר שהורי וכל בני משפחתי ה' יקום דמם נספו בשואה. הואיל ולא מצאתי לי שום מקום אחר, חזרתי לסערט עיר מולדתי על מנת למצוא לי לפחות קורת גג לראשי.
"מיד עם שובי, זיהוני כמה משכנינו הנכרים שהיו עמנו בקשרי ידידות קרובים קודם המלחמה. הם חסו עלי והזמינו אותי לבוא להתגורר עמם במעונם. במצבי הנורא לא הססתי כלל, ונעניתי מיד להזמנה האדיבה. כך הפכתי להיות כאחד מבני משפחתם. אכלתי את פיתם, את מימיהם שתיתי, ובצל קורותם חסיתי. באותה עת לא היה בעיר אפילו יהודי אחד אשר יתעניין וידע על הנפש היהודית הגלמודה שנשבתה לבין הגויים.
"יום אחד פנו אלי אחיי מאמציי ואמרו לי: 'הן ממילא הפכת כבר להיות עצם מעצמינו ובשר מבשרינו. מה ימנע איפוא ממך לקבל על עצמך את דתנו והיית כאחד מאיתנו?' לא מצאתי סיבה לדחות את בקשתם והסכמתי ללכת איתם אל הכומר ולהמיר את דתי, רחמנא ליצלן.
"עודני הולך עמם ברחוב, כאשר לפתע החל מצטלצל בשתי אוזניי הניגון הקדוש הזה של ליל שבת, אשר זה שנים לא שמעתיו ולא עלה על לבי אפילו פעם אחת: 'שבת שלום ומבורך, איי איי איי איי, שבת שלום ומבורך…' קפאתי תחתי, ולא יכולתי לזוז ממקומי מרוב התרגשות. מראה בית מדרשו אפוף הקדושה של הרבי עלה וצף לנגד עיני, וכמו קורנס החל הולם בראשי בקול מחאה אדירה: 'גיוואלד, מה הינך הולך לעשות?! להשתמד, רחמנא ליצלן?!'
"ה'שקצים' שליווני שמו לבם לסערה המתחוללת בקרבי, והביטו תמהים לכל עבר למצוא את פשר הסיבה שגרמה לי להתרגשות כה עזה. הסברתי להם כי משום מה אינני חש בטוב, והחלטנו לשוב על עקבותינו ולדחות את ההמרה למועד אחר.
"לאחר ימים מספר שבה ההצעה הנושנה ועמדה על הפרק. יצאנו ללכת לבית הכומר, אך להפתעתי שב הניגון וצץ במוחי וריתק את רגלי למקומן במסמרות. כאשר הדבר שב על עצמו בפעם השלישית הבנתי כי לא דבר ריק הוא. תוך ימים ספורים ארזתי לי מעט מטלטלים, נטלתי צדה לדרך ויצאתי מבית הנכרים בהחלטה נחושה: לשוב ליהדותי.
"זכיתי למצוא את דרכי ליהדות הצרופה באופן שלא ידעתי גם קודם לכן בבית הוריי, ואף הקמתי בית נאמן בישראל. מאז ועד היום טרם זכיתי לשמוע את הניגון המופלא מבית מדרשו של הרבי מנדבורנה, ניגון שהציל אותי מרדת שחת, והנה עתה זיכני הבורא לשוב ולשומעו ליד שריד בית קדשנו אשר השכינה לא זזה ממנו מעולם", סיים היהודי את סיפורו. (גיליון 'פרי עמלנו', מתוך הספר 'ללמדך' דברים מאוצרותיו של הרב מרדכי פרוינדליך זצ"ל, שעתיד לצאת אי"ה).
ניצוץ תשובה ב'שיבא'
היה זה בראש השנה, עת הגאון רבי אברהם שלזינגר שהה בבית החולים תל השומר. בנו וחתנו ששהו לצידו עברו בין המחלקות לתקוע לחולים. סיפורים רבים יש עימם על אותן תקיעות.
יהודי אחד אמר שמאז שהוא היה בקלם הוא לא שמע תקיעת שופר… במקרה אחר, השומר שלח אותם בדחיפות אל אחד החולים שהגיע בבוקרו של ראש השנה מבית הכנסת אחרי ארוע לבבי, באומרו כי החולה הודיע שהוא חלילה ימות אם הוא לא ישמע תקיעות!
השיא היה כשהם נכנסו לאחד החדרים, והחולה, בראותו שני אברכים לבושים קיטל, מיד שלח ידו למגירה והוציא כיפה. "באנו לתקוע לך בשופר" אמרו.
ההתרגשות ניכרה על פניו. הוא ביקש את המחזור, אך הוא לא פתח בברכות, אלא התחיל לומר "למנצח" בהיגוי חסידי עם הניגון בקול ובהתלהבות… שבע פעמים הוא אמר את המזמור, כשהם ממתינים לידו ומחשבה עוברת בליבם – 'מי כעמך', אם יהיה נידחך בקצה מחלקת לב בשיבא, משם אקבצך! ('נר לשולחן שבת', יש"כ להרה"ג בד"ס שליט"א)
בר מצוה בגיל שמונים
שמחת בר מצווה מרגשת במיוחד נחגגה לאחרונה ברחבת הכותל המערבי, כשחתן בר המצווה הנרגש זוכה להניח לראשונה בחייו תפילין בטקס מרגש במיוחד. החתן בן השמונים יחד עם רעייתו ובני משפחה, הגיעו אל רחבת הכותל כדי לחגוג את שמחת "בר המצווה" המאוחרת של דוּדוּ הנרגש.
"עליתי ארצה מקזבלנקה בגיל שבע, נכנסתי לקיבוץ עין חרוד של השומר הצעיר (הקיבוץ מציין השבוע 99 שנים להיווסדו י.פ.). אחרי כל מדורי הגיהינום שעברתי הגעתי לעין חרוד, שם גדלתי. שירתי בצה"ל, במשטרת ישראל, והיום אני מורה נהיגה, מנהל בית ספר לנהיגה ומדריך תיירים בחו"ל.
"לפני חודשיים", סיפר דודו בקול חנוק מדמעות, "אמי המאמצת מעין חרוד ומבית העמק קראה לי ואמרה: 'דודו, אני בת 96 ואני רוצה לגלות לך סוד שאתה לא יודע…' לא ידעתי מה אני עתיד לשמוע, וכמובן שאמרתי לה שאשמח לשמוע אותה, ואז אמרה לי אמי המאמצת כך: 'אתה היום בן שמונים, אבל בר מצווה לא עשית אף פעם… לא הנחת מעולם תפילין… הגיע הזמן לעשות גם את הדבר הזה… אתה כבר לא ילד בן שלוש עשרה…'
"נבהלתי. במהלך חיי הסתפקתי לתרום ספר תורה לעילוי נשמת הורי, עליתי לתורה, ואני אפילו יודע לברך את הברכות… אבל לא הנחתי תפילין מעולם. אמי פקחה את עיניי ושלחה אותי לחגוג בר מצווה בכותל, באיחור של שישים ושבע שנה".
בהתרגשות גדולה, כשהוא עטור בטלית ובתפילין בפעם הראשונה, סיפר דודו לנוכחים הנרגשים אף הם, שהוא כאן בשביל להניח את התפילין ולחגוג בר מצווה בגיל שמונים. "היום אני מניח תפילין בפעם הראשונה…"
מעזרת הנשים המטירה רעייתו סוכריות כמנהג, והטקס המרגש צויין בתקיעות שופר ובתפילות. "אני מודה לקל על כל שניה ודקה שנתן לי ילדים מתנה משמים", נשא חתן בר המצווה את דרשתו המרגשת, "ואני מודה לקל שזכיתי להגיע ליום הזה, לערוך את הבר מצווה שלי בגיל שמונים, שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה…" (יתד נאמן)