"כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" (במדבר ט"ז, ג')
בפרשתנו מסופר שקרח טען למשה רבינו "כל העדה כולם קדושים". בביאור טענת קרח אמר מרן ה'חתם סופר' זי"ע בשם רבו הגאון רבי נתן אדלר זי"ע, שטענת קרח היתה, שאין צריכים לרבי ומנהיג שיורה את הדרך, שכן "כל העדה כולם קדושים" – כולנו יהודים קדושים ורבי'ס גדולים – וכמו שאפשר ללמוד מטלית שכולה תכלת, וכי יעלה על הדעת שנצטרך להטיל בה ציצית, והרי אם חוט אחד של תכלת פוטרת לטלית של מין אחר, כ"ש שכשכולה תכלת תפטור את עצמה.
והשיב לו משה רבינו שאין הצדק כדבריו, שכן באמת צריכים להטיל ציצית גם באופן שכל הטלית היא של תכלת, כי הגם שכולה תכלת, מ"מ אנו צריכים לחוט הזה של לבן לפוטרה. ומכאן נלמד שאפילו כשכל העדה כולם קדושים, מ"מ צריכים שיהיה להם מנהיג, וזה צריך שידע כל בר ישראל, שלעולם – לא משנה כמה שהוא גדול ופקח – צריך שיהיה לו רבי ומנהיג ומורה דרך…
ובאמת, כל אחד שזכה להתקשר לרבי ומורה דרך, צריך לדעת שהוא צריך לבטל עצמו, ולקבל את דעתו של מורה דרכו בלא שום קושיות – וידע נאמנה שכאשר יאמר לו רבו, כך הוא רצון הקב"ה, והנה הלא ידוע שכל מה שנאמר בתורה הוא נצחי – והוא כדי שיבואו הדורות הבאים וילמדו אורחות חיים תוכחת מוסר, וכמו שידוע שהתורה נקראת בשם זה – 'תורה' – מלשון הוראה, שכן התורה היא מורה דרך לאדם, איך להתנהג בעבודת ה'.
פעם אחת סיפר מרן הרה"ק בעל 'ישועות משה' מוויז'ניץ זי"ע, שהחסיד החשוב הרה"ח ר' מרדכי חנא פוקס ז"ל, התפלל פעם בביהמ"ד בעיר ווילחוביץ, בעת שמרן הרה"ק בעל 'אמרי חיים' זי"ע כיהן שם כרב, ולאחר התפילה התעלף. לאחר שעוררוהו מעלפונו, ניגש אליו מרן ה'אמרי חיים' זי"ע ואמר לו, שהוא גוזר עליו בגזירת מרא דאתרא שהוא חייב לאכול תמיד קודם התפילה, והוסיף ואמר לו: "אם אין אתה חפץ לקבל את דברי, אז בפעם הבא שתיסע לאבי הקדוש, בעל 'אהבת ישראל' בגרוסוורדיין, תשאל אותו מה לעשות, ותעשה כמו שהוא מצווך לעשות".
תיכף ומיד אחרי שה'אמרי חיים' הורה לו לשאול את ה'אהבת ישראל' מה לעשות, החליט לנסוע אליו, כי כשהמרא דאתרא אומר לנסוע, אז צריכים לנסוע מיד. כשהוא הגיע ל'אהבת ישראל' אמר לו ה'אהבת ישראל': "אם המרא דאתרא אומר שאתה צריך לאכול – אתה חייב לאכול, ואין אתה רשאי שלא לציית לדבריו!".
פעם אחת חל ערב פסח להיות בשבת, ובאותה שבת נהגו בני ישראל להתפלל מוקדם מאוד, כדי להספיק לגמור לאכול את החמץ קודם הזמן. ראו החסידים את ר' מרדכי חנא מתרוצץ אנה ואנה, ומחפש איזו חתיכת חמץ לאכול. כאשר שאלוהו החסידים למה הוא מתרוצץ, השיב להם ר' מרדכי חנא שהוא מחפש חתיכת מאכל לאכול לפני התפילה, "שכן כך ציווני הרבי לאכול קודם התפילה". ניסו האנשים להניאו וטענו בפניו, שהלא כוונת הרבי היתה בוודאי רק כשמתפללים בשעה מאוחרת, "כדי שלא תרעב עד סוף התפילה, לא כן היום כשגומרים להתפלל מאוד מוקדם, וגם כבר כמעט לא נשארה שום חתיכת חמץ, בטח לא לזה נתכוון הרבי, ואל לך להטריח את עצמך לחפש איזו חתיכת חמץ".
השיב להם ר' מרדכי חנא על אתר, ואמר להם: "אל תבלבלו את ראשי! אתם מחזיקים את עצמכם לחכמים מחוכמים, אתם מעמיקים ובוחנים את דברי הרבי, לחשוב מה היתה הסיבה ולמה אמר לי להתנהג כך, ואתם מפרשים את דבריו שהתכוון לכך או לכך – אני איני יודע שום דבר – אם הרבי אמר שאני צריך לאכול – אז צריך לאכול! – על כן לא אגש להתפלל עד אשר אוכל כמצוות הרבי, בלי שום פירושים ורעיונות בכוונת הרבי!". ולא נרגעה רוחו, עד אשר מצא משהו לאכול כהוראת הרבי, ורק אח"כ ניגש להתפלל…
●●●
פעם ראיתי מהו חסיד אמיתי. לאחר נישואיי גרתי לתקופה מסויימת בארץ ישראל, ופעם אחת הגיע לארץ זקני חורגי, הרה"ח רבי פנחס סוממער ז"ל, שהיה מזקני וחשובי חסידי בעלזא, וביקש ממני שאכנס עמו עם קוויטל אל הקודש פנימה, אצל כ"ק מרן האדמו"ר מבעלזא שליט"א. ואכן לבקשתו לא סירבתי ונכנסתי עמו. כשנכנס, אמר אליו הרבי שליט"א: "ר' פנחס! התיישבו נא!". תיכף ומיד נעתר זקני לבקשת הרבי והתיישב, אך מיד לאחר כך קם במהירות ונשאר לעמוד. כמה דקות אח"כ, אמר לו שוב האדמו"ר מבעלזא שישב, וכך עשה זקני תיכף ומיד והתיישב, אך מיד במהירות עצומה נעמד, ושוב נשאר לעמוד עד שיצאנו. בדרכו החוצה הסביר לי את הנהגתו, ואמר: "כשהרבי אומר לשבת, צריכים מיד לציית! – ואכן התיישבתי מיד, אבל איך אפשר לשבת אצל הרבי?! – ולכן נעמדתי מיד"…
●●●
והנה דבר אחד צריך כל אחד לדעת, שזה שיש לאדם רבי ומנהיג – תכלית הדבר והמטרה היא, שצריך לילך בדרכיו וללמוד ממעשיו והליכותיו דרך חיים ותוכחת מוסר, ולא שייך לומר שעצם זה שיש לו מנהיג די, שכן כל הענין שאדם צריך שיהיה לו מנהיג, היינו 'מנהיג' – כשמו – שיהיה לו הרב למנהיג ומורה דרך בעבודת ה' – כי עיקר ההנהגה הוא ללמוד ממנו איך לעבוד את ה' כראוי, וללכת בדרכיו בדרכי עבודתו ית"ש – עד כמה שאפשר.
וידוע מה שאמר הבעש"ט זי"ע, על מה דאיתא בתנא דבי אליהו (רבה, פכ"ג): "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי", שכן הדבר ברור שלא שייך להיות ממש כמו האבות הקדושים, אך לפיכך נאמרה הלשון 'יגיעו', שלפחות תהיה לו 'נגיעה' במקצת במעשיהם הטובים.
(לקט מתוך 'נועם שיח' מכון 'אפריון לשלמה' פרשת קרח תשע"ו)