בשבתות אלה עוסקים אנו בסיפור ניסי מצרים. הקב"ה עושה לישראל ניסים גלויים – עוד נס ועוד נס, עד שבני ישראל יוצאים מארץ מצרים, ואז עושה להם הקב"ה את הנס הגדול ביותר – נס קריעת ים סוף.
ויש להבין, מה הייתה תכלית כל הנסים הללו?
כבר בתחילת הפרשה כתובה התשובה לכך: "למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים". כל האותות, המופתים והנסים הגלויים שעשה ה' במצרים – מטרתם הייתה שבני ישראל יספרו לבניהם אחריהם על יד ה' ועל גדלותו. וכדי שנזכור זאת בכל הדורות, ציוונו ה' על מצוות מסוימות הנעשות 'זכר ליציאת מצרים', כמו שבת ופסח, וכן מצוות תפילין המוזכרת בהמשך הפרשה, שתכליתה היא זכירת יציאת מצרים: "והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים" (יג, טז).
תפארתו של בורא עולם התגלתה ביציאת מצרים. ואולי גם עצם כניסת ישראל למצרים הייתה בעבור הראות ה' יתברך את גדולתו ואת מופתיו, שהלא הנסים שהתרחשו במצרים התפרסמו בעולם כולו, כי מצרים שלטה אז על הכל, וכך האיר העולם כלו מגדולתו יתברך.
הקב"ה מנהיג את העולם בנסים נסתרים
בבריאת העולם טבע הקב"ה בעולמו חוקיות, שלפיה מתקיימת הבריאה: זריחת השמש במזרח, ושקיעתה במערב, ממשלת השמש ביום, והירח – בלילה, ועוד חוקים רבים מספור. גם גבולות הים נשמרים כבר קרוב לששת אלפים שנה, וכל מערכות הטבע המוכרות פועלות ללא הרף במתכונת שקבע הקב"ה בששת ימי בראשית, עד עצם היום הזה.
לכאורה, מה יש להתפעל מהטבע? הלא בכל בוקר זורחת השמש, ואנו רואים את אותם שמיים, עצים וציפורים. העין כמעט שאינה מתפעלת, אך מבט מעמיק מגלה לנו כי קיום העולם הינו נס תמידי, נס נסתר.
מי שיתבונן בבריאה ויחקור את הדברים המופלאים שיצר הקב"ה בעולם, יגלה את הנסים המכוסים יותר. ההתבוננות בבעלי החיים, בצומח ואף בחפצים דוממים – מביאה את האדם להתפעלות מפלאי הבריאה המעידים על חכמתו האינסופית של הבורא. התבוננות זו מביאה לחיזוק האמונה שה' הוא בורא השמיים והארץ במאמר פיו, והוא יתברך מנהיג את העולם, ומקיימו בכל רגע ורגע.
אולם כוח ההרגל מונע מאתנו לחוש אמונה זו. התרגלנו לראות את היצירה האלוקית ששמה "עולם", ואנו עלולים לשכוח מי הוא המחיה אותנו בכל שניה, ומי הוא המכלכל אותנו ברוב טובו וחסדיו עמנו.
כדי לעורר אותנו מתרדמת ההרגל, עושה הקב"ה את הניסים הגלויים, ומשנה סדרי בראשית. וזהו היסוד אותו מבאר לנו הרמב"ן בסוף פרשת בא, וזה לשונו:
"ומן הניסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בניסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא, אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו, הכל בגזירת עליון".
תכלית כל הניסים היא, כדי שמהנסים הגלויים, שבהם יד ה' נכרת לכל, ילמדו על הנסים החבויים בתוך הטבע. האדם התרגל לראות את השמש זורחת בכל בוקר, אבל כאשר מתרחש נס גלוי, ומתגלה לעין כל השגחתו המופלאה של הבורא, הוא מתבונן סביבו במבט חדש, ומעתה הוא מתפעל גם מהתרחשות שנראית טבעית.
כמו שמלמדנו הרמב"ן: יסוד האמונה הוא שנאמין שכל מה שקורה לנו, וכל מה שמתרחש סביבנו אינו טבע ומקרה, אלא הכל מושגח ומכוון על פי דבר ה' בהתאם למעשינו. ההתבוננות בזה מחזקת את האמונה בה' הכל יכול.
ואכן, כך קרה במצריים; עשר המכות, שבכל אחת מהן נעשו ניסים ונפלאות, יציאת בני ישראל לאור יום מבית העבדים הגדול – מארץ מצרים הסגורה והמסוגרת, ולאחר מכן הנס הגדול ביותר – נס קריעת ים סוף, גרמו לכל אדם מישראל, ואף לאומות העולם, לראות בחוש כי ה' הוא האלוקים.
כשחוצים את הדבר – מבחינים ביפיו
להלן מעשה נאה, הממחיש את הרעיון שהבאנו:
פאבלו היה אמן פיסול גדול שחי באיטליה. הוא התבקש על ידי הנהלת המוזיאון של מילאנו להכין יצירת מופת שתעמוד בפתח המוזיאון ותרשים את אלפי המבקרים.
לאחר מחשבה החליט פאבלו לפסל סוס עץ, שייראה אמיתי לחלוטין. הוא קיווה שיהיה קשה להבחין כי מדובר בסוס עץ ולא בסוס חי.
לשם כך נדרשה השקעה עצומה. ואכן הוא שקד על מלאכתו יומם וליל במשך תקופה ארוכה, עד שהסוס המושלם עמד על רגליו. התוצאה הייתה מעבר לכל דמיון!
הסוס המגולף הובא אחר כבוד אל המוזיאון והועמד בפתחו, אך להפתעת האמן, שעמד בצד כדי לבחון את תגובות המבקרים – לא עוררה יצירתו המופלאה כל התפעלות! אנשים חלפו ליד הסוס, וכאילו לא הבחינו בו…
פליאתו של פאבלו התחלפה אט אט באכזבה מרה, האמנם כל עבודתו הייתה לשווא?!
והנה, נכנס ידידו הטוב. הידיד, כמובן, התפעל מהיצירה המופלאה אודותיה כבר שמע, אך למראה פניו הנפולות של חברו האמן התעניין: "ספר לי, מה היו תגובות המבקרים?"
נאנח פאבלו: "תתפלא לשמוע, לא הייתה כל התפעלות, הסוס לא זכה להתייחסות כלל!"
שמע החבר והבין: "פשוט מאד! הסוס נראה כה אמיתי, עד שלא הייתה סיבה לעצור לידו ולהתבונן, ולכן אף אחד לא הבחין כי הוא מגולף מעץ, מעשה אמן!
"יש לי עצה עבורך, פאבלו, חתוך את הסוס בזהירות לשנים, והעמד אותו כשהוא חצוי. כך יהיה ברור לכל שאין זה בעל חיים. או אז יתפעלו כולם למראה היצירה המדוייקת!"
עשה פאבלו כעצתו, ואכן מראה הסוס החצוי עורר את סקרנותם של המבקרים, וכך הבחינו בסוס המגולף והתפעלו מיצירת המופת של האמן הגדול.
סיפור זה בא לשבר את אוזננו, ולהמחיש כיצד הניסים הגלויים מגלים את אלה הנסתרים. הקב"ה ברא את הים וקבע לו חוקים: עד היכן יגיעו המים, ומהו אופן תנועת הגלים. חוקים אלה נראים בעינינו כטבע וכמנהגו של עולם, ולא תמיד רואים אנו בתוכם את יד ה'.
מה עשה הקב"ה, כדי לעורר את ברואיו מתרדמת ההרגל ולגרום להם להתפעל מן הבריאה? חצה את הים! העולם כולו חזה בשינוי סדרי בראשית, כולם התוודעו לנס העצום של קריעת ים סוף, והתעוררו בהתפעלות עצומה: "מי כה' אלקינו!"
נס גלוי בזכות האמונה
אמנם האמונה בה' מתחזקת מאד בעקבות הנס, אך היא גם זו המביאה את הנס. אדם המאמין באמת כי אין טבע ומקרה בעולם, והכל בגזרת עליון, זוכה להנהגה ניסית. וגם "הטבע" משתנה בהתאם לצרכיו.
הגמרא (תענית כה ע"א) מספרת על ביתו של רבי חנינא בן דוסא, שטעתה ושפכה לנרות השבת חומץ במקום שמן.
לאחר שברכה וקבלה שבת בהדלקתם, גילתה הבת את הטעות והתעצבה מאד. שאלה אביה לסיבת העצב, והיא השיבה: "אוי, אבא, הדלקתי בטעות בחומץ! מה יהיה? עוד רגע יכבו הנרות, ולא יהיה לנו אור".
נענה רבי חנינא ואמר: "בתי, מה אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחמץ וידלוק. מדוע את חוששת? הרי הקב"ה הוא המנהיג את הבריאה כולה, ובידו לעשות הכל!".
רבי חנינא האמין בכל לבו באמיתות דבריו, בעיניו היה פשוט וברור שהקב"ה יכול להפוך את החומץ לחומר בעירה. ואכן טבעו של החומץ השתנה, והוא בער כשמן. נרות השבת דלקו יפה ולא כבו בשעה הרגילה, אלא דלקו והאירו כל יום השבת, ובמוצאי שבת הביאו מנרות אלו אש להבדלה!
רבי חנינא ראה את יד ה' בתוך הניסים הנסתרים, בחוקי הטבע הקבועים, ולכן זכה לנס גלוי שאין בו מהלך טבעי, אלא כל כולו מעיד על השגחת ה'.
הנחלת הנסים לדורות הבאים
לא בכל דור עושה הקב"ה ניסים גלויים כנסי יציאת מצרים וכקריעת ים סוף, אולם את רישומם של ניסים אלו מצווים אנו להעביר לדורות הבאים.
כמו כן, בכל תקופה במהלך הדורות התרחשו ניסים גלויים. ומעלה עצומה יש בסיפור הניסים ובהנחלתם. כפי שהזכרנו, תכלית הנסים היא שיספרו עליהם לבנים ולבני הבנים, כך שההתחזקות באמונה שהם הביאו בשעתם – תלווה את עם ישראל לדורי דורות. אבותינו ראו את הניסים הגלויים וסיפרו עליהם לבניהם, והם לבניהם אחריהם. ובכל דור מחדש נגרם על ידי סיפור הדברים חיזוק גדול באמונה. בכוח אמונה זו מסוגלים הבנים בכל דור ודור לראות את הניסים הפחות גלויים, ואף את אלו הנסתרים המתרחשים תמיד.
סיפר לי ידיד שקיבל ממוסדותינו תמונה של קדוש ישראל, הסבא קדישא רבי ישראל אבוחצירא – הבבא סאלי זצ"ל, ותלה אותה בסלון ביתו. יום אחד פרצה בביתו שריפה. האש אכלה במהירות מבהילה ארונות ורהיטים, אך למרבה הפלא, כשהגיעה לתמונת הבבא סאלי נעצרה פתאום!
שאלתי את עצמי: האם האש מבחינה? האם הרגישה היא שכאן תלויה דמותו של צדיק וקדוש?! ודאי הייתה פה יד ה' שציוותה על האש: "עצרי!", ומדוע? כדי לגרום לנו התפעלות שתעורר אותנו להאמין בהשגחתו התמידית עלינו.
אנו בני ישראל, מאמינים בני מאמינים, האמונה בניסים הנסתרים טבועה בנו, אולם כוח ההרגל מפריע לנו להתפעל מהם. עלינו להתעורר מכל גילוי של השגחה שה' ברחמיו שולח לנו, ולחזק בלבנו אמונה זו.
(מתוך 'משכני אחריך')