"לא ראה עמל בישראל"
השבוע החלטנו לכתוב מעט על דמותו המאירה והטמירה, של גאון הגאונים רבי פנחס שרייבר זצ"ל, אב"ד אשדוד וראש ישיבת ברסלב, אשר זכה להעמיד תלמידים הרבה, ובכל זאת, נותר צנוע ועניו והתרחק מהפרסום כמטחווי קשת, אבל כבר אמרו חז"ל מה סופו של הבורח מן הכבוד – שהכבוד רודף אחריו, וזכה רבינו זצ"ל להעמיד אחריו שבעה בנים וחתנים, אשר כולם מאירים לארץ ולדרים עליה, בהרבצת תורה לאלפים ולרבבות.
שוחחנו עם בנו חביבו הגאון רבי דוד שרייבר שליט"א, בעל ה'דיני מגדים' ומחשובי מורי ההוראה, ששיתף עמנו צרור של עובדות מופלאות, על הדביקות המופלאה של אביו הגדול בתורה הקדושה שהיתה משוש חייו ועיקר העיקרים של חייו.
"כששאלו את אבא זצ"ל כיצד הצליח להגיע לכזאת דרגה של אהבת תורה", מספר בנו רבי דוד, "הוא היה אומר שאביו רבי ישראל בונם זצ"ל, היה לומד אתו כסדר את דברי ה'אור החיים' הקדוש בכל מקום שבו הוא מדבר על מעלת התורה, ומדגיש שוב ושוב שכשאדם זוכה להידבק בתורה הקדושה, כל הגוף שלו נהיה משועבד ומחובר לתורה, והיא השולטת על מצבו הגופני.
"הלימוד הזה חדר בעצמותיו, ועשה אותו למי שהוא היה. ומה שהכי מדהים זה, שאבא התייתם מאביו כשהיה בן עשר… מתי הספיק אביו ללמוד איתו את דברי ה'אור החיים' הקדוש? מי יודע באיזה גיל הוא היה כשאביו ישב אתו וקרא יחד אתו את המילים הללו, שחדרו עמוק כל כך לתוך הלב שלו…".
"מי שקרא את הספר הנפלא 'ואיוותר אני לבדי', שמעלה על נס חלק אחד מחייו של אבא זצ"ל, יכול להתרשם שם על אילו קשיים הוא התגבר, מאז שפרצה המלחמה ובמשך שנים, כמה הוא דאג לאחיו הצעיר ממנו למרות הקושי העצום עמו התמודד.
"והאמת, שההסבר היחיד כיצד יכול היה להתמודד עם כל הקושי העצום הזה, הוא רק הדבקות שלו בתורה, דבקות שהעלתה אותו למצב שבו הוא היה מעל הטבע. זה היה המנוע שנתן לו להתגבר על כל מה שעבר כל חייו".
לאחר ההקדמה הכל כך מיוחדת, פותח הגר"ד שרייבר בסדרה של עובדות שאירעו עם אביו, ומדגיש שכל הסיפורים הללו הם אמת לאמיתה, והוא יודע בידיעה ברורה שהם אכן אירעו כפי שמתואר:
"אבא היה חלק מקבוצת 'ילדי טהרן' הידועה. מרן החזון איש זצ"ל הורה לרב משה חיים אקון שיודיע לרשויות, ששני הילדים שרייבר, אבא ואחיו, הם קרובי משפחתו, וכך חילצו אותם מילדי טהרן. לאחר שחולץ משם והגיע לאחר כמה טלטולים ל'בתי אבות' בפוניבז' בבני ברק. הוא היה בודד בעולם, ולא היו לו אמצעים בכלל. למעשה היה לו זוג מכנסיים אחד בלבד, והוא היה מכבס אותם פעם בשבוע, ביום חמישי בערב. בזמן הכיבוס והייבוש הוא היה לובש פיז'מה ולמד בחדר.
"מצב זה נמשך שנה וחצי, ובתחילת החורף הוא החליט להקדיש לימוד מיוחד לאותם 'לילות שישי' שהוא לומד בחדר, ואכן באותו החורף הוא סיים את כל הספר 'תקפו כהן', בעודו יושב בחדר וממתין שהמכנסיים יתייבשו.
"אבל ארע פעם שזוג המכנסיים נקרע, ולא היתה לו שום אפשרות להשיג זוג אחר. לכן צעד אבא ברגליו במשך שעות, עד לביתה של משפחת אקון בתל אביב, שם תפרו לו את המכנסיים…
"פעם סיפר לי אבי זצ"ל, שהוא ידע שיש לו דודים בארץ, אחיו של אביו ואמו שעלו לארץ לפני השואה, והוא אפילו הכיר וזכר אותם, כי הם גרו יחד בעיירה לפני פרוץ המלחמה. שאלתי את אבא למה הוא לא הלך לחפש את קרוביו, בוודאי היו מקבלים אותו בשמחה ומסייעים לו כפי יכולתם, אבל הוא ענה לי בפשטות: 'לא היה לי זמן לזה, לא בשביל זה נשארתי לחיות!'…
"בחורף הראשון שלו בישיבה חזר 16 פעם על מסכת יבמות עם רש"י ותוס' ועם פירוש הרא"ש מתחילה ועד סוף. 'זה פשוט, צריך רק לשבת וללמוד, ורק לשבת וללמוד', שח בחיבה. בכל מסכת שסיים בבחרותו, היה יורד למרן החזו"א זיע"א, ונבחן אצלו על כל המסכת ב'מבחן סיכה', מכרך לכרך. גם את צאצאיו היה בוחן בשאלות בלתי שגרתיות: כמה פעמים מוזכר רבי יהודה במסכת? מהי המילה האחרונה בכל עמוד? כך שאל את הקטנים. מהגדולים תבע יותר… היה ברור לו שאלה שאלות פשוטות וקלות, שמי שלמד היטב מוכרח לדעת במקום את תשובתן. הרגעים המאושרים בחייו, היו כשנכדיו וניניו עמדו ב'מבחן'…".
**
הגר"ד שרייבר, מבקש לחדד נקודה חשובה: "מי שלא הכיר את אבא זצ"ל, יכול אולי לחשוב שפשוט לא היו לו רגשות. הוא כנראה היה כל כך שקוע בתורה שהוא שכח את כל הטבעים האנושיים ולא היה לו שום קשר אליהם. אבל האמת היא שזה לא יהיה נכון לחשוב כך, אבא התגעגע בגעגועים עזים למשפחתו ולהוריו, ועד אחרית ימיו יכולנו לשמוע ממנו מפעם לפעם מעין פליטות פה, שבה היה מבטא את הגעגועים אליהם, ונאנח על חסרונם ועל כך שלא זכה לגדול בצלם יותר שנים.
"עם זאת, היתה פעם שהרב וונדר שלמד אתו בישיבת פוניבז', סיפר לו שיש לו תמונות מהעיירה ומהבית, בית הילדות של אבא, והציע לו לבוא לפנימייה כדי לעיין בתמונות, אבל אבא זצ"ל לא נעתר להצעה, והסביר שהוא מדי עסוק בסוגיא הנלמדת, אין לו זמן להסתכל בתמונות…
"אבל היתה לו שיטה מאוד מיוחדת להתמודד עם הגעגועים העזים, שהיו תוקפים אותו בלילות כשהיה שוכב לישון, וכך הוא היה מספר בעצמו, שכשהגעגועים גברו מאוד והחלו לצער אותו צער רב, הוא היה לוקח גמרא ועושה חשבון: 'היום למדתי שעה, ועוד שעה! ועוד שעה!!!' וכך היה מגיע עד שמונה שעות, ואז היה קורא בסיפוק והנאה 'א מחיה!!! אהההה'….
"השיטה הזאת התבררה כיעילה גם לדכא את תחושת הרעב. הרי בישיבה המצב הכלכלי היה דחוק מאוד, מה הביאו לארוחת ערב? קצת לחם שחור. ומה קרה לבחור שהיה שוקע בלימוד ושוכח לבוא לארוחת ערב בזמן? כשהוא היה מגיע לחדר האוכל, לא פעם זה היה אחרי שכבר סיימו לפנות את השאריות מהשולחנות.
"אבא סיפר לי, שהוא היה מחטט בפח האשפה של הישיבה, בדק אולי נשארו כמה חצאי פרוסות של לחם, אם היה מוצא הוא היה שמח ומאושר, נוטל ידיים ואוכל בשמחה לחמו, ואם הוא לא מצא שאריות הוא היה נשאר רעב, אז הוא פתח גמרא והתיישב ללמוד כדי להשקיט את הרעב, והפלא הגדול הוא, שהשיטה הזאת באמת הוכיחה את עצמה…
"וכך במשך כל חייו, למרות הקושי הכאב והמשקע העמוק שסחב עמו כל ימי חייו, כך העיד על עצמו, אבל כאשר קרה, והגיע לבקר חבר שעבר עמו את מסכת החיים הנוראה של ילדי טהרן, ועשרות שנים לא ראה אותו, מפני הנימוס ישב ושמע אותו, ושוחחו זמן מועט ובזה סיים, וכך גם כשנפגש אחרי עשרות שנים, עם שני חברי נעורים שלמדו אתו ביחד בת"ת בעיירה ירוסלב, שוחח איתם רגעים ספורים וסיים, ומפני הנימוס כל נושא שיחה שניסו להעלות על אותם ימים, אמר שכבר אינו זוכר וכך הסתיימה לה השיחה במהרה.
"אבל האמת היתה שהוא זכר היטב, הוא גם אמר לי שהנושאים האלו דווקא מאוד מאוד מעניינים אותו, ומעוררים אצלו רגשות מאוד חזקים, אבל מה לעשות שעוד שורה בגמרא חשובה יותר בעיניו, ועוד רגע אחד של לימוד מעניין אותו עוד יותר מזיכרונות הילדות המתוקים והנעימים.
"כשהוסר מסך הברזל מעל ארצות חבר העמים, עם נפילתה של ברית המועצות, שאלה אמי מורתי את אבא, אם הוא חושב שהוא יוכל לאתר את המקום של קברי אבותיו, אבא הרהר קמעה, שיחזר, וענה שאם העצים באותו מקום ביער נשארו כבעבר הוא יזהה את המקום. שאלתי נו, אולי באמת כדאי שאבא ייסע לקברי אבותיו, אבל הוא ענה לי בביטול 'אה, חבל על הזמן'. אמרתי לו שכבר יש כמה שנסעו לציון הוריהם, עכשיו לאחר נפילת מסך הברזל, אבל ענה לי 'יש כאלו שנסעו, אבל לי אין זמן'…".
**
"למעשה הוא לא היה מעורר אף פעם על גודל חומר העוון של ביטול תורה. הגישה שלו לנושא היתה הרבה יותר פשוטה, כשיש לך גמרא לפניך, אתה מניח אותה ועוסק בשטויות? כמה יכול בנאדם להיות נמוך ושפל כדי להגיע למצב כזה, שבמקום ליהנות מעוד שורה בגמרא, הוא בוחר לשמוע חדשות. גם אם היה בחדשות איזה נושא שכל העולם סער וגעש, אירועים היסטוריים רבי משמעות, מבחינתו מי שגזל מעצמו זמן כדי לדבר עליהם או להתעדכן בנעשה, הוא אדם עם מנת משכל די נמוכה, כי כל מי שהוא חכם ומבין ענין, יודע הרי שהגמרא הרבה הרבה יותר מעניינת"…
את האופן בו היה רואה את נושא לימוד התורה, אפשר ללמוד מהמעשה הבא: "כשהיינו ילדים קטנים", מספר בנו הגר"ד שליט"א, "היו מגיעים אלינו הביתה בחורים מהישיבה ללמוד עם אבא שולחן ערוך 'יורה דעה'. בבית שלנו היה רק סט אחד של שולחן ערוך, אבל זו לא היתה בעיה כלל: הבחורים הצטופפו בצד אחד של השולחן, ליד הכרך הפתוח, ובצדו האחר, אינו מביט בהם אפילו, ישב אבא וציטט בעל פה את דברי השו"ע.
"הוא ציטט קטע, הסביר, המשיך לצטט את הש"ך, הט"ז, ה'פרי מגדים', 'פתחי תשובה' ושאר נושאי הכלים. הוא היה מצטט, מסביר, משווה בין האחד לשני, מה ההבדל בין השיטות השונות וההסברים השונים, וממשיך הלאה ללמוד את השו"ע בעל פה, ושוב חוזר לנושאי הכלים. כך כל יום, דף אחרי דף, כשהיה אברך צעיר יחסית, הוא לימד ללא כל ספר לפניו. אנחנו הילדים בכלל לא ראינו בזה דבר פלא. זה היה דבר הכי טבעי בעולם, שאבא יודע את כל התורה כולה, חשבנו לתומנו שכל אחד, כשהוא נהיה אבא, באופן טבעי הוא גם נהיה תלמיד חכם בכזה סדר גודל. זה חלק מהחיים…
"לימים, כשהבנתי שזה לא כזה 'טבעי' שאדם זוכר כל כך הרבה בצורה כל כך מופלאה, שאלתי את אבא איך מגיעים לדרגה כזאת של ידיעת התורה, והוא ענה לי שצריכים לכך בסך הכל שני דברים, ומי שיחזיק בשני הדברים הללו יזכה לכך: התנאי הראשון הוא לחזור שוב ושוב, והתנאי השני הוא שזה יהיה הדבר היחיד שיעניין את האדם בחיים, שלא יתעניין בשום דבר חוץ מידיעת ולימוד התורה, וממילא יזכה לכך. ופעם פלט תוך כדי שיחה עמי, שהוא חזר מאות פעמים על 'סדר טהרות'.
"ובאמת לא עניין אותו שום דבר אחר בחיים, זה היה מדהים לראות את זה בכל כך הרבה דרכים וצורות. אבא זצ"ל היה מיוחס למרנא ה'חתם סופר', ושם משפחתנו 'שרייבר' מעיד על כך. הוא גם שמע זאת מאביו כשהיה ילד, אבל לא הספיק לשמוע את כל השושלת ולא ידע לומר את הייחוס המדוייק. שאלו אותו פעם למה אתה לא חוקר את העניין? הרי ייחוס ל'חתם סופר' זה לא עניין של מה בכך, שווה לבדוק את הנושא. אבל אבא השיב בחיוך שבאותו הזמן שהוא בודק את הייחוס שלו עצמו אל ה'חתם סופר', הוא יכול לדאוג לכך שלילדים שלו יהיה ייחוס אליו, כי הוא יהיה תלמיד חכם גדול יותר, אם ישקיע עוד כמה שעות בלימוד…
"מתוקף משרתו כדיין בבית דין צדק של מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל, שאבא היה אחד ממייסדיו, ובהמשך כאב"ד בבית הדין של אשדוד, התבקש אבא לשמש כדיין באחת מהסוגיות הסוערות והכואבות ביותר שידע הציבור החרדי, סוגיא שנגררה במשך שנים רבות, והיו מעורבים בה גדולי ראשי הישיבות ואין כאן המקום לפרט בעניין.
"באחת הפעמים התקיים דיון בביתו של אבא, והיה זה דיון מאוד מכריע והרה גורל. דיברו על זה בכל הארץ והעולם, ואל הבית שלו הגיעו הצדדים, כשהם מלווים בגדולי תורה ובעוזרים ומסייעים. היה בבית בלגאן עצום, ואבא ניסה לברר ולפשר בין הצדדים. זה היה מחזה מפעים לראות אותו שקוע בלימוד, כאילו הוא יושב לבד בחדר סגור, מסביבו המולה גדולה, ומדי פעם היו פונים אליו עם שאלה, הצעה, עדכון, או בירור כלשהו, הוא היה חושב, משיב כעניין וכהלכה ו… שקע שוב בתלמודו, עד שאחרי כמה דקות, חזרו אליו עם תשובת הצד השני וחוזר חלילה.
"מחזה קבוע היה חוזר על עצמו, בכל פעם שמישהו דפק בדלת כדי לשאול שאלה. הוא היה עונה ממקום שבתו ליד הסטנדר 'כן', לאות שאפשר להיכנס, אבל אחרי שניה הוא כבר היה שוקע שוב בגמרא, ושכח שמישהו דפק בדלת ועושה את דרכו אליו כדי לשאול אותו שאלה…".