ח. פרנקל
מהמאפיינים הבולטים ביותר של ימי החגים בערים החרדיות, הן שיירות האוטובוסים העושים את דרכם מהכא להתם מלאים במשפחות צוהלות על ילדיהם וטפם. בכל ערב חג מתרחשת מיני יציאת מצרים, כאשר מאות אלפים נעים בדרכים מביתר לירושלים, מירושלים לבני ברק ומבני ברק לאשדוד.
הפסח הזה שממו רחובות הערים ואף זנבו של אוטובוס לא נראה באופק, ומשפחות רבות, בפעם הראשונה בחייהן, חגגו את החג בביתם.
רבים מן האברכים שנאלצו לחגוג את ליל הסדר בפרט, וחג הפסח בכלל, בביתם במקום להתארח אצל הוריהם, ציינו כי נהנו מאוד מליל הסדר בחברת המשפחה הגרעינית. ליל סדר בו היה להם זמן ויכולת להקשיב לילדים ולהסביר את סיפור יציאת מצרים בשפה פשוטה לפעוטות.
אך באותה נשימה הם התאוננו על הקושי הגדול והטרחה המרובה בהכנת הבית לפסח ובהיערכות לליל הסדר, זאת לצד העלות הכספית הכבדה שנחתה על כתפיהם בעקבות הצורך לחגוג את כל החג בבית.
רגע לאחר שהחג נגמר, חובה עלינו לחשוב מי בעצם שילם על החג בשנים עברו? מי טרח ועמל על מעדני החג בשנים קדמוניות?…
התרגלנו כל כך לבוא ולהתארח בבתיהם של ההורים, בלי לעצור לרגע ולחשוב על העלות הכספית האדירה שנופלת על כתפיהם, על העבודה הרבה בה הם מתייגעים כדי שאנחנו נגיע ונתארח כמו בני מלכים.
בוודאי שההורים שמחים שאנחנו מגיעים, אין חולק. אבל בשנה הבאה, עת נסגור בשיחת טלפון את הזמנים והמועדים בהם נתארח אנחנו, ונתאם הגעה מול האחים והאחיות האחרים, ראוי וחשוב להיזכר גם בפסח הזה, להיזכר בטרחה ובעלות הכספית. רק להיזכר…
(קטע מתוך טור שפורסם ב'שחרית' כ"ה בניסן)