"ויוסף הורד מצרימה" (לט, א)
מדוע סמכה התורה את מעשה אשת פוטיפר למעשה תמר? מסביר רש"י: "לומר לך, מה זו לשם שמים, אף זו לשם שמים. שראתה באיצטרלוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו" וכו'.
שואל הגר"א לאפיאן זצ"ל, כיצד יתכן ששתיהן התכוונו לשם שמים, ובכל זאת תמר נשארה הצדקת הברוכה בפי כל ומשיח בן דוד יוצא ממנה, ואילו אשת פוטיפר, אשר גם נתכוונה לשם שמים, נזכרת לגנאי?
כהקדמה להסבר התמיהה הנ"ל, נביא את מה שמסופר על הגאון רבי צדקה חוצין זצ"ל (הובא בספר 'רעיונות לדרוש' של הגאון רבי יחיאל מיכל שטרן, עמ' תכח). פעם נקרא רבי צדקה לעשות ברית בשבת בשכונת ימין משה שהיתה מרחק רב מביתו, והסכים אע"פ שהיה ישיש וההליכה קשה עליו.
כשהגיע לשם עם משמשו לאחר טירחה רבה, ראה שמתעכבים מלהתחיל בברית. שאל את אבי הבן לסיבת העיכוב, ואמר לו הלה: "הגיע מוהל אחר ואני רוצה לתת לו, ואני חוכך בדעתי איך לומר את זה לרב"… אמר לו רבי צדקה שאין כל בעיה מצדו, והוא יכול לתת למוהל השני לעשות את הברית. אולם גם אחר כך ראה שעדיין מתעכבים. שוב שאל לסיבת העיכוב, ואמרו לו שהמוהל ההוא שכח את הסכין והכלים. "אולי הרב יתן לו את הכלים שלו", שאלו. "בוודאי, בוודאי", השיב רבי צדקה, ומסר בחפץ לב את כליו למוהל השני.
בדרך חזרה אמר רבי צדקה: "היום זכיתי לקיים מצות מילה בשלימות". שאלו השמש: "הרי הרב לא מל?" השיב לו: "כבר מלתי אלפי ילדים, אבל אני חושש שמא נכנסה בי תמיד מחשבה זרה, שאומרים לי יישר כח ומכבדים אותי. היום מלתי ללא תמורה של כבוד, שהרי 'חשב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה'".
ויש להוסיף מעשה שראיתי במו עיני אצל הגאון רבי ראובן אלבז שליט"א ראש ישיבת 'אור החיים':
פעם הזמינו אותו לברית מילה בנץ החמה אצל משפחת ת"ח חשובה. אלא שאבי הבן, שהיה ת"ח גדול ובן גילו של הרב אלבז, היה לו ענין גדול לעשות את הברית כמה שיותר מוקדם, והדבר היה בנפשו, ולכן גם כאשר הזמין את הרב אלבז למול, הזמין במקביל מוהל נוסף למקרה שהרב יתאחר, ואז ימול המוהל השני. בפועל, אכן הרב איחר קצת, ולמרות שהגיע עדיין לפני הברית, אמר לו אבי הבן שלא מגיע לו למול מפני שהוא איחר! ולכן המוהל השני ימול במקומו!
נתאר לעצמנו מה אדם אחר היה עושה במקרה כזה, או חושב לעשות. הרי זהו בזיון עצום לרב כה חשוב ועסוק כהרב אלבז, שטרח ובא, ועוד בנץ החמה (בשעה שהוא נוהג להתפלל שחרית בשעה 7:00). אולם הרב אלבז ענה לו: "כבודו צודק, אני איחרתי, לא מגיע לי למול!" – והרב אלבז בעצמו שכנע את המוהל השני למול (כי המוהל ההוא חשש, מפני הפגיעה בכבודו של הרב אלבז, וכיון שגם אבי הבן היה ת"ח גדול חשש להכניס עצמו בין שני הרים גדולים…) – וכל זאת מתוך שמחה, ואף נשאר במקום לראות איך השני מל.
הנהגה מופלאה זו יכולה להיות רק כאשר מלכתחילה מתכוונים לשם שמים בלבד, לעשות את רצון ה' בלי כל כוונה אישית. ולכן, לא מקפידים אם לבסוף מישהו אחר עשה את המצוה, שהרי סוף סוף נעשה רצון ה', ומה לי אם זה נעשה על ידי או שזה נעשה על ידי מישהו אחר.
בנקודה זה נעוץ ההבדל התהומי בין תמר לאשת פוטיפר. וכך השיב הגר"א לאפיאן זצ"ל ('לב אליהו', הובא בילקוט לקח טוב עמ' רמג) – שסוף מעשה של שתיהן מלמד על המחשבה תחילה. אצל תמר מצאנו שהסכימה להפיל עצמה לכבשן האש כדי לא להלבין את פניו של יהודה ברבים, וזאת למרות שידעה כי משיח עתיד לצאת ממנה, בכל זאת הסכימה לוותר על הכל. ודבר זה מלמד שכל מעשיה מלכתחילה היו לשם שמים, ולא היה בהם שמץ של כוונה אישית.
מה שאין כן אשת פוטיפר, אמנם גם נתכוונה בהתחלה לשם שמים, אך מה קרה לה בהמשך הדרך? "בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים וכו', אמרה לו: הריני חובשתך בבית האסורים, אמר לה: ה' מתיר אסורים. אמרה לו: הריני כופפת קומתך – ה' זוקף כפופים. הריני מסמאת את עיניך – ה' פוקח עוורים. נתנה לו אלף ככרי כסף וכו' ולא רצה" (יומא לה, ב).
ולכאורה יש להבין, איך כל זה מתיישב עם מה שאמרו חז"ל שכוונתה לשם שמים? והרי גם אחרי שידעה שעתידה להעמיד ממנו בנים, עדיין לא ידעה אם ממנה או מבתה, ואם כן מדוע שידלה אותו כ"כ בכל האמצעים שעמדו לרשותה?
על כרחנו אפוא, שאמנם כוונתה היתה לשם שמים, אבל היה לה ספק אם ממנה או מבתה, ולבסוף הכריעה בעצמה שדווקה ממנה, והכרעה זו כבר באה מתוך תאווה גופנית וכוונה אישית, וכך אט אט התגבר כח התאווה על הכוונה לשם שמים, והלכה מדחי אל דחי עד שהגיעה למה שהגיעה.
(ע"פ מאמר מאת הרב פנחס זרביב שליט"א, 'למעשה')