ר' לייב טודר'ס, המשגיח של 'עץ חיים', היה אומר, שכל עבודת היצר הרע היא להחליף תפקידים. היצר הרע בא לבן תורה ואומר לו: 'מה עם חסד? תעשה חסד ומעשים טובים בלי סוף, רק אל תלמד'… היצר הרע בא לגביר שיכול להחזיק תורה, ואומר לו: 'במקום להחזיק תורה- שב תלמד'… לכל אחד יש יצר הרע לעשות את מה שאינו התפקיד שלו

"כי ידעתי את יצרו" (לא כא)

המשגיח, רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, היה אומר: על כל דבר אפשר לעשות תשובה ולהתכפר, אבל על דבר אחד אין סליחה ואין כפרה: "והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך" (דברים כט, יח-יט). מי שהולך בשרירות ליבו, מי שפורק מעליו עול ואומר "איך טו וואס איך וויל", אני עושה מה שאני רוצה- "לא יאבה ה' סלוח לו".

אדם מטבעו אינו מוכן לקבל עול. זה קשה לו, הוא לא מסוגל. הוא אומר לעצמו: אני יכול לשנות פה, לשפר שם, אבל להתהפך ממש – אין לי כוח. אני מוכן להשתדל, אפילו קצת להתאמץ, אבל קבלת עול ממש- זה לא.

ואז יבואו לאדם וישאלו אותו: מה איתך? אתה חושב שהחיים הפקר? הרי יגיע הזמן שתיתן דין וחשבון על חיים בלי חשבון! האדם מהרהר רגע, ומנחם את עצמו- "לא נורא, יהיה בסדר"… או בלשון התורה: "שלום יהיה לי"…

לא, לא יהיה בסדר! אומרת התורה: "לא יאבה ה' סלוח לו". הקב"ה נתן לך מתנה יקרת ערך- את התשובה, ואתה מוותר עליה וממשיך ללכת בשרירות ליבך, לא מוכן לקבל עליך עול? זו כפיות טובה! ועל כך אין סליחה ואין כפרה.

אנחנו בתור של "חוצפא יסגיי". המושכל ראשון של חוצפה זה לחיות בלי קבלת עול. אני לא חייב לאף אחד, ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות. "איך טו וואס איך וויל"- אני עושה מה שאני רוצה. זו התגשמות אזהרת התורה על "בשרירות ליבי אלך".

היסוד של בניין האדם הוא קבלת עול. להיות כפוף לתורה, לשולחן ערוך. לא לעשות מה שאתה רוצה- אלא מה שהקב"ה רוצה, מה שהתורה רוצה.

ר' משה שטינגל אומר ב'מבקשי השלמות': המקושש- לשם שמים נתכוון, כדי להראות לכולם את ענשו של מחלל שבת. וכמובא בתרגום יונתן (במדבר טו, לב) שגזרת השבת נודעה לישראל, אך העונש על חילול השבת לא נודע להם, וקם האיש ואמר: אלך ואתלוש עצים ביום שבת, ויראו אותי עדים ויגידו למשה, ומשה ישפוט אותי, ועל ידי כך יוודע העונש לכל ישראל.

והנה, לכאורה מי שמוסר נפש, הרי הוא ראוי לכבוד ושכר, אך המקושש לא רק שלא זכה לשום כבוד ולשום שכר – אלא הוא מקולל. ומה עם מסירות הנפש שלו? אין שום זכר למסירות נפש!

אומרים חז"ל (שבת קיח ע"ב): "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן- מיד נגאלים". השבת השנייה היתה של המקושש. נמצא שכל העיכוב של הגאולה עד היום- הוא בגלל המקושש! וכי הוא ראוי לכבוד ולשכר?! הרי אין לך מקולל יותר ממנו.

ומה היתה הטעות שלו?

נכון, הוא מסר את הנפש ועשה את מעשהו לשם שמים- אבל הוא לא עשה כפי ציווי התורה, אלא כפי שהוא מבין. התורה אומרת: אסור לחלל שבת! ואם אסור- אז אסור!

יש כאלה שעושים 'שטייגען'- באמצע חזרת הש"ץ… יש כאלה שלומדים בהתמדה כל הלילה ואחר כך ישנים כל הבוקר. בלי 'סדרים' מסודרים, בלי תפילות מסודרות, העיקר שלמדתי בהתמדה…

גם ברוחניות- צריך לקבל עול, להיות כפוף לשולחן ערוך. לא הכל מותר, יש דינים ויש כללים. ואם זה לא כפוף לתורה, לשולחן ערוך- זו פריקת עול!

אדם צריך למלא את תפקידו בעולם

העיקר הראשון מעיקרי התשובה הוא חרטה.

כותב רבינו יונה ב'שערי תשובה' (שער א אות י), שהאדם צריך להתחרט על מעשיו הרעים, ויאמר בלבבו: "הנה הבורא נפח באפי נשמת חיים, חכמת לב וטובת שכל להכירו וליראה מלפניו, ולמשול בגוף וכל תולדותיו, כאשר המשילה על שאר בעלי חיים שאינם מדברים, מאשר יקרה בעיניו נכבדה. ואחרי אשר בעבור זאת נבראתי, ויהיה בי הפך מזה, למה לי חיים?"

הייתי בערב ראש השנה אצל מורנו ראש הישיבה, להתברך בשנה טובה. היו שם אברך ואשתו. אותו אברך פעל בדרך מסויימת שסלל לעצמו, ואשתו לא היתה שבעת רצון מכך, למרות שהוא פעל רבות לתועלת הציבור. הוא ביקש מהראש ישיבה שיאמר את דעתו באוזני אשתו.

ראש הישיבה אמר: "תדעו לכם, החיים זה דבר יקר, לא מחלקים אותם בחינם, לכל אדם יש תפקיד בבריאה, והקב"ה נותן לו את הכלים והכישורים למלא את תפקידו וייעודו. כיצד יכול האדם לדעת מה תפקידו? ברגע שיש לו יצר הרע לחמוק מהתפקיד, אם יש לו קשיים וניסיונות- סימן שזה התפקיד שלו".

ר' לייב טודר'ס, המשגיח של 'עץ חיים', היה אומר, שכל עבודת היצר הרע היא להחליף תפקידים. היצר הרע בא לבן תורה ואומר לו: 'מה עם חסד? תעשה חסד ומעשים טובים בלי סוף, רק אל תלמד'… היצר הרע בא לגביר שיכול להחזיק תורה, ואומר לו: 'במקום להחזיק תורה- שב תלמד'… לכל אחד יש יצר הרע לעשות את מה שאינו התפקיד שלו.

נתאר לעצמנו- מלך הטיל על שריו תפקידים שונים, כל שר ממונה על תחום מסויים. אחד השרים הזניח את התפקיד שהוטל עליו, ובמקום זאת התמסר למלך בתחומים אחרים, שהיו קשים אף יותר מהתפקיד שהוטל עליו. כשנודע הדבר למלך- ציווה להרגו, כדין מורד במלכות. ולכאורה מדוע? הרי הוא התמסר למלך בתפקידים שנטל על עצמו!

התשובה פשוטה: המלך הטיל עליך תפקיד מסויים. אם אתה נאמן למלך, עליך למלא את תפקידך בנאמנות, ולא לזנוח אותו ולחפש לעצמך תפקידים אחרים. אם אינך ממלא את התפקיד שהוטל עליך- הדבר מעיד על חוסר נאמנות למלך, ואף יש בכך בחינה של מרידה בו.

במלכות ה' בעולם- לכל אחד יש את התפקיד שלו. כל אחד צריך למלא את תפקידו בנאמנות ובשלמות. לשם כך הוא נברא. יש כאלה שרוצים לעזור לקב"ה. הם חושבים שעדיף להם למלא תפקיד אחר… אל תנסה לעזור לקב"ה! אם הקב"ה ייעד לך תפקיד מסויים, תמלא את תפקידך כראוי. אל תחפש לך תפקידים אחרים בנימוק שבהם תתעלה יותר. אל תחפש לך מצוות 'חשובות' יותר- "כי לא מחכמה שאלת על זה".

וזה מה שכותב רבנו יונה. לאדם יש תפקיד ושליחות, והוא צריך למלא את תפקידו ולעמוד מול כל הקשיים והניסיונות- "ולמשול בגוף וכל תולדותיו כאשר המשילה על שאר בעלי חיים". כמו שהאדם הוא מעל ה'חי' בבריאה והוא שולט בבעלי החיים. "כל שתה תחת רגליו"- כך צריך למשול ולשלוט על גופו. אסור לו לנטות מהתפקיד שהוטל עליו, כי לכך הוא נברא. ואם הוא לא עושה זאת, נמצא שהוא מאבד את תכלית בריאתו ואת זכות הקיום שלו. והן הן דברי רבנו יונה: "ואחרי אשר בעבור זאת נבראתי, ויהי בי הפך מזה- למה לי חיים?"

אסור לחייל לברוח מהתפקיד באמצע המערכה. עריק- חייב מיתה! המלחמה שלנו היא מלחמת קיום. בן תורה תפקידו ללמוד. שאלו פעם את ר' ברוך בער אם כל הזמן נלמד, מתי הזמן של חסד? אמר בירידה במדרגות מהאולם לחדר האוכל ובחזרה…

הקב"ה לא צריך את העזרה שלך. יש לך את התפקיד שלך, תמלא אותו בשלמות!

קבלת עול- מוחלטת

התפקיד של האדם- זו קבלת העול שלו. כל רפיון בקבלת עול, הוא רפיון וחיסרון בעצם התפקיד שהוטל על האדם בבריאה.

שמעתי ממורנו ראש הישיבה ר' נחום: למה כיום לא מצליחים כמו פעם? התשובה היא: כי פעם היתה קבלת עול! פעם, כשבחור היה מתיישב על יד הסטנדר, לא היה מושג כזה לקום. מרגע שהוא מתיישב הוא לא קם! זה נקרא "למשול בגוף וכל תולדותיו". זוהי קבלת עול!

ואלו כיום- בחור מתיישב, קם, יוצא, הולך, חוזר, שוב מתיישב ושוב קם… מה זה צריך להיות? הרי זה ההפך מקבלת עול!

הרב גרשונוביץ מספר, כשלמד בישיבה בקוברין היה איתו בחדר בחור נוסף, ולמרות שהם לנו בחדר אחד במשך חצי שנה, האחד לא ידע את שמו של חבר. כשסיפר זאת לתלמידיו וראה את התמיהה בפניהם, הסביר כי אין כאן צדקות מיוחדת. פשוט מאוד, במשך כל התקופה לא יצא להם להיפגש ולדבר שיחת חולין. הרי כל זמן שלומדים- לומדים, וכשעייפים- הולכים לישון, ובבוקר- קמים לתפילה, ואחר כך מתחיל 'הסדר', ומרגע שמתיישבים על ידי הסטנדר- לא קמים. אם כן מה הפלא שלא יוצא לשוחח…

המושגים של פעם היו אחרים. בחור שהיה לומד שמונה עשרה שעות ביממה היה נקרא 'בינוני'.

צריך להחדיר זאת עמוק בנפשנו ובליבנו: לומדים לא מכיוון שיש חשק ללמוד, אלא כי צריך ללמוד! מי שלומד בגלל החשק, כשאין לו חשק- הוא אינו לומד, ואם כן זה היפך קבלת עול.

כותב רבנו יונה (שערי תשובה שם ו'): "כי אם אמור יאמר העבד לרבו: כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דבר אחד- כבר שבר עול אדוניו מעליו, והישר בעיניו יעשה".

חיסרון ורפיון במשהו, בכלשהו- זו פריקת עול! וכפי שאומר רבנו יונה: "כבר שבר עול אדוניו מעליו". אם הוא עושה את מלאכתו בנאמנות ורק רגע אחד מתרפה במלאכתו, או אם הוא עושה כל מה שמוטל עליו חוץ מדבר אחד- אי אפשר לומר עליו שבתשעים ותשעה אחוז הוא מתפקד כראוי, ורק אחוז אחד פגום אצלו, אלא כל המהות שלו היא של "הישר בעיניו יעשה"! ובמילים אחרות: הוא פורק עול.

נורא ואיום!

קבלת עול פרושה "למשול בגוף וכל תולדותיו", ב"כל תולדותיו" בלי יוצא מן הכלל. שליטה מלאה, קבלת עול מוחלטת. האדם מכופף ומכניע את כל רצונותיו לרצון ה'- תמיד, ללא תנאי, בלי שום חיסרון ובלי שום רפיון.

אם צריך ללמוד-לומדים, לא בגלל החשק ולא בגלל הכבוד או ה'שטעלע'. לומדים- כי צריך, עובדים את ה'- כי צריך. וכשלומדים- לומדים, לא קמים מהמקום, לא מתרפים מהלימוד, לא מתבטלים- פשוט לומדים. בכך ממלאים את תפקידנו בעולם- וזו קבלת העול האמיתית.

 

(מתוך הספר 'דורש טוב')