היום נלמד: 'עַרְבוּת' בברכות הנהנין
יום רביעי א' בחשון תשע"ז
מהי הסיבה שאדם יכול להוציא אחר ידי חובתו במצוה שכבר קיים בעצמו?
כל ישראל ערבים זה לזה לקיום המצוות, ולפיכך, יכול מי שכבר יצא ידי חובת מצוה מסוימת, להוציא אדם אחֵר ידי חובתו בה, (ואף ידי חובת ברכת המצוה), כיון שכל עוד יש אדם מישראל שלא יצא ידי חובה, הרי זה כאילו הוא עצמו לא יצא ידי חובה, שהרי הוא עָרֵב לקיומהּ על ידי כל אחד ואחד. ברם, אין אדם יכול להוציא אדם אחֵר ידי חובת ברכת הנהנין, דהיינו ברכות המאכלים והריח, אלא אם גם הוא עצמו נהנה מהמאכל והריח ומברך על הנאת עצמו, כי אף שאסור לֵהנות מהעולם הזה בלא ברכה וחובה על הנהנה לברך - הרי בידו שלא להנות ולא לברך, ולפיכך, ישראל אחֵר אינו מחויב בדבר מצד הערבות. [סעיף יט וס"ק צב; וראה ביאורים ומוספים דרשו, 67]
האם סעודות שבת ויום טוב נחשבות לחובה לכל דבר?
כאמור, אין אדם מוציא אדם אחֵר ידי חובת ברכת הנהנין כשאינו נהנה בעצמו. כלל זה אינו אמוּר באכילה או שתיה שהן חובה כחלק מקיום מצוה כיון שכל אחד ערֵב לקיום המצוה על ידי כולם, כנ"ל; ולפיכך יכול אדם להוציא אחֵרים ידי חובה בברכות 'בורא פרי הגפן' שבקידוש - הן ביום והן בלילה - וההבדלה, וכן בברכות 'המוציא' ב'ליל הסדר' על המצה ובסעודת ליל יום טוב של סוכות, אף כשאינו אוכל ושותה בעצמו. מאידך, סעודות שבת ויום טוב אינן נחשבות לחובה לענין זה, כיון שאין האכילה עצמהּ חובה, אלא ההתענגות בשבת, ומי שמתענג מִצוֹם יותר מאשר מאכילה - פטור מהאכילה. [סעיף כ וס"ק צד-צה; וראה ביאורים ומוספים דרשו, 67-68]
מדוע אין למסור את פרוסת 'המוציא' ביד?
במגילת איכה נאמר: "פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ", ודרשו חז"ל, שאם היה לה מנחם - היה פורס המנחם את הלחם ונותן לה פרוסה בידיה, ועכשיו שאין לה מנחם, פורסת היא בעצמה. וכן כתבו גדולי הגאונים, הראשונים וכל הפוסקים, שהמנהג הוא שאָבֵל אינו פורס את הלחם, אלא אדם אחֵר פורס את הלחם ונותן פרוסה ביד האבֵל; ואין לנהוג כן בשבת, כיון שאסור לנהוג מנהגי אבֵלות בשבת בפרהסיה. ועוד כתבו, שאדם שאיננו אבל - אף בימות החול אין לתת פרוסה בידו, כדי שלא יורע מזלו חלילה בנוהגו מנהגי אבֵלות; ויש שכתב שאין להקפיד על כך אלא בפרוסת 'המוציא', ולא בפרוסות נוספות שמעבירים במהלך הסעודה. [סעיף יח וס"ק פט-צ, עם הרחבת המקורות]