הרב יחיאל יהושע גולדברג
בתקופה האחרונה ביקרתי בביתו של חבר, לצורך שיחה חשובה שהייתי צריך לנהל אתו. היה זה בשעה של השכבת הילדים, וכמו בכל הבתים הבריאים בישראל, הבית היה קצת מבולגן. החבר התנצל מעט, ואני הרגעתי אותו שגם בבית שלי יש ילדים ב"ה, כולנו יודעים איך זה נראה.
בשלב זה נקרא אחד הילדים הצעירים בבית אל חדר הרחצה. "שמחה'לה בוא לאמבטיה", קראה אימו של הילד, והוא משך בכתפו בסירוב. "אתמול הייתי ראשון", אמר בן החמש, "עכשיו התור של בערל'ה".
האמא קראה לבערל'ה שהתעקש שעכשיו דווקא התור של שמחה'לה, וכמובן שבעקבות כך בבית שמחה וגם ששון….
או אז הגיע תורו של האבא להתערב בסיפור. הוא קרא לשמחה'לה, כדי לספר לו 'סוד כמוס'. כמובן שבן החמש התפתה כמו כל ילד בגיל הזה לבוא ולשמוע את הסוד. האבא לחש לו כמה מילים באוזנו, והילד פשוט התחיל לרוץ אל תוך האמבטיה…
הסתקרנתי… "איזה פרס הבטחת לו?", שאלתי את החבר, והוא השיב לי בחיוך: "לא הבטחתי לו שום פרס".
"אז מה? איימת עליו שאם הוא לא ירוץ לאמבטיה הוא ייענש בחומרה?", שאלתי, וידידי משיב לי בשלילה גם הפעם. "לא היו לא איומים ולא הבטחות… זה היה משהו אחר לגמרי".
עכשיו כבר באמת הייתי סקרן. מה אפשר לומר לילד שיגרום לו לשנות את דעתו בצורה קיצונית כל כך?
ואז השיב לי האבא תשובה פשוטה: "רבי חנינא בן דוסא – זה מה שאמרתי לו. אני לחשתי לו לאוזן את שמו של התנא הקדוש, והוא רץ לאמבטיה כמו שראית".
"מה?!", שאלתי בחוסר הבנה, "איך קשור רבי חנינא בן דוסא לעניין הזה של ריצה לחדר הרחצה? זה סוג של לחש שאומרים והוא מחולל פלאות?
"זכור לי שיש בגמרא סיפור על הלל הזקן שחפף ראשו", ניסיתי להיזכר, "אבל זה היה בערב שבת. ובכלל איך התנא הקדוש רבי חנינא בן דוסא קשור לעניין?".
סיפור מרתק
"בכל שבוע, אני מספר לילדים שלי סיפור בשולחן השבת", השיב לי האבא. "כל השבוע אני עם האצבע על הדופק, אני בודק מה צריך לחזק, אם זה הנושא של שמירת הדיבור, או כיבוד אב ואם, אולי הנושא של תפילה וכדו', ואני מספר סיפורים בהתאם בשולחן השבת.
"בתוך הסיפורים, אני משחיל את המסרים החינוכיים שנראים לי חשובים ודחופים.
"השבוע סיפרתי כמה מהסיפורים המובאים בגמרא על רבי חנינא בן דוסא, סיפרתי על החומץ שדלק כמו שמן, על הערוד שנשך את רבי חנינא בן דוסא, ומת אחרי שנברא מעין חדש מתחת לרגליו של רבי חנינא, וכן עוד סיפורים מרבי חנינא בן דוסא.
"אבל אני לא מספר את זה בצורה יבשה, אלא הסיפור הוא ממש סיפור מתח. הנחש הזה שמפחיד את כל אנשי העיר, ולא עלינו גרם לאבד כמה נפשות מישראל וכו' וכו', חיפשו את הצדיק הכי גדול ומצאו את רבי חנינא בן דוסא, איך הם הגיעו אליו וסיפרו לו בקול רועד, על הנחש המסוכן הזה, ואיך רבי חנינא שקע במחשבות ולבסוף אמר שהוא יבוא לטפל בנחש, ואז הוא עשה את הדרך הארוכה על גבי כרכרה רתומה לשני סוסים ועוד ועוד.
"חלק גדול מהתיאור שאני מוסיף לסיפור, זה חלק הצדקות של רבי חנינא בן דוסא. כמובן שכשאני מדבר עם ילדים שחלקם בני חמש ואף פחות מכך, אני לא מדבר על הכוונות הנשגבות שכיוון רבי חנינא בתפילה. אני מזכיר את קדושתו ופרישותו, ולילדים הגדולים אני מוסיף הערה שאנחנו רחוקים מאוד מלהבין מה זה בכלל תנא, ושאין לנו שמץ של השגה בקדושתו העצומה של רבי חנינא בן דוסא.
"אבל חלק מהתיאורים מתייחס גם לניסיונות שאיתם צריך להתמודד ילד בן חמש. ואני גם מסביר לילדים שלי, שגם הם יכולים להיאחז במדרגות הקדושה של רבי חנינא בן דוסא. כל יהודי יכול! כדי להגיע לזה צריכים לוותר לחברים, צריכים לשמור על פה נקי, צריכים להתפלל יפה מתוך הסידור, לברך יפה ברכת המזון, וכן… צריכים גם לשמוע בקול ההורים, ואם אמא אומרת להיכנס לאמבטיה, צריכים לרוץ בשמחה כדי לקיים מצוות כיבוד אם! מי שלא מכבד את ההורים שלו, איך הוא יכול להיות צדיק כמו רבי חנינא בן דוסא? זה בכלל לא הגיוני!
"וכך, בצורה עקיפה הילד מקבל את המסר. הוא מקבל את השאיפה ואת הרצון להיות כמו רבי חנינא בן דוסא, או כמו רבי שמעון בן יוחאי, או כמו החפץ חיים, או הרבי ר' אלימלך מליזענסק וכו'.
"לכן עכשיו, כל מה שהייתי צריך לעשות זה ללחוש על אוזנו של הילד בן החמש את המילים 'רבי חנינא בן דוסא', והוא כבר נזכר בשאיפות שלו, הוא נזכר שהוא גם רוצה להיות צדיק ושהדרך להיות צדיק זה לכבד הורים, לכן הוא רץ בכזאת שמחה וזריזות אל חדר הרחצה".
מסר עקיף
יצאתי מביתו של החבר כשאני נפעם מהרעיון, ואז נזכרתי שכבר שמעתי את זה פעם ממורי ורבי כ"ק מרן אדמו"ר מלעלוב שליט"א, שהסביר בשיחה שדיבר לאברכי החסידות ושהוקדשה לנושא של חינוך הילדים.
הרבי אמר אז שלכל אדם יש מנגנון טבעי של התנגדות לקבלת הוראות. גם לילדים קטנים. אם מצווים עליהם ופוקדים עליהם, לפעמים הם באופן טבעי מפתחים התנגדות. מצד שני, אין ילד בעולם שלא אוהב לשמוע סיפור יפה, ולכן מי שרוצה באמת להשפיע ולחנך את הילדים שלו, חייב לספר להם סיפורים חינוכיים.
לשם כך צריכים להתארגן לפני שבת, הרבי המליץ אז לכל הורה להיכנס לחנות הספרים ולקנות ספר כמה ספרים עם סיפורים מתאימים שיוקדשו לנושא הזה. האבא צריך לבוא לשולחן השבת כשהוא כבר מוכן עם סיפור, עם הפרטים הקטנים, שיהיה מעניין, שיהיה מותח ומרתק, שיגרום לילדים להתחנן אליו שיספר להם עוד סיפור, ובתוך הסיפור הזה, אפשר להשחיל כל כך הרבה מסרים חינוכיים.
אבל חשוב מאוד שהמסרים יבואו בצורה עקיפה, לא בפניה ישירה לילד ולומר לו: "נו… אתה שומע שמחה'לה, אם רבי חנינא בן דוסא היה מתחצף לאמא שלו כמו שאתה מתחצף, אתה חושב שהוא היה הורג את הנחש או שאולי חלילה להיפך?", מי שיעשה דבר כזה, כמובן מאבד את כל התועלת שיש בסיפור, כי כל החכמה והתועלת שיש בסיפור הוא שהמסר מגיע בצורה עקיפה, וכשהמסר הוא עקיף, הוא מרמה ומרדים את מנגנון ההתנגדות הטבעי, כך הילד פתוח לשמוע את דברי המוסר והתוכחה, כשהוא לא מבין שהם מכוונים ישירות אליו.
צרות ביום חול…
אבל אני רוצה להוסיף לזה עוד נקודה חשובה. לא מזמן יצא לי לקרוא פירוש על המילים של 'רצה והחליצנו'. יסלחו לי הקוראים שאני לא זוכר איפה ראיתי את הפירוש הזה ואיני יכול לומר אותו בשם אומרו, אבל בעצם יש שם שאלה קשה מאוד. שכשאנחנו אומרים "שלא תהא צרה ויגון ואנחה ביום מנוחתנו", אנחנו מתפללים רק על יום השבת עצמו שיעבור בשלום בלי בעיות?
ומה עם יום שלישי? האם ביום שלישי אנחנו כן רוצים חלילה וחס שתהא צרה ויגון ואנחה? כמובן שלא! ה' ישמור ויציל. אז למה אנחנו מגבילים את הבקשה רק ל'יום מנוחתנו'?
אלא התשובה היא שיום השבת הוא השורש לכל ימות השבוע. אם חלילה אירעה צרה במהלך השבוע, היא מגיעה מאיזו צרה שאירעה בשבת, אולי זה היה לא מורגש, אבל השורש של כל ששת ימי המעשה טמון בשבת קודש.
וזה בעצם מוסיף נדבך נוסף על האמור. לספר סיפור חינוכי בסעודות השבת, זה לא רק לבוא ולתת לילדים שיעור מוסר בצורה חכמה. זה בהחלט נכון, אבל יש כאן יותר מזה, זה לתת את השיעור הזה בשבת, ואם הילדים זוכים לקבל בשבת מטען רוחני כזה עצום של חינוך למידות טובות, לאהבת תורה, ליראת שמים, לכבד תלמידי חכמים, לירא מפני תלמידי חכמים שזאת מצווה בפני עצמה, כשהילדים עסוקים בזה בשבת, כל השבוע שלהם נראה אחרת, כי השורש שלו היה חיובי יותר.
צריכים לשים לב שנושאי השיחה בשולחן השבת יהיו חיוביים. שידברו על דברים טובים, על פרשת השבוע, על צדיקי הדורות, על מידות טובות, על אירועים של השגחה פרטית שבני המשפחה חוו במהלך השבוע.
אצלי בבית למשל, כל אחד מהילדים אומר ווארט בשולחן השבת, מתוך ספר חסידי כלשהו. כל אחד יש לו את הספר הקבוע שלו, והוא מקריא מתוכו קטע או לומד אותו מראש ואומר בעל פה. אפילו קטע קטן, ואפילו אם הקטע הזה הוא לא ו'ווארט' שלם. עצם הרעיון שהילד יודע שהוא צריך להכין את ה'קדושת לוי' של השבוע ולבחור את הקטע שהוא מקריא בשולחן, זה כבר מכניס אותו לאווירה אחרת.
אני עצמי משתדל מאוד לקרוא כל שבוע קטע מהנועם אלימלך בסעודת השבת. כך נהג הרבי הקדוש בעל ה'חלקת יהושע' מביאלא שזכיתי להיקרא על שמו, ולכן אני מחזיק במנהג הזה, מה גם שצדיקים אמרו שיש בזה סגולה ליראת שמים וגם סגולה לעשירות, כך שיש בזה את כל המעלות הטובות.
כשזאת האווירה בשולחן השבת, כמובן שכבר לא מדברים לשון הרע, צריכים כמובן להקפיד על כך, לשים לב לזה שברגע שעולה נושא שעלול להיות כרוך בלשון הרע חלילה, להוריד אותו מיד מהשולחן. אבל באמת, ההרגשה אחרי סעודת שבת היא שהילדים התרוממו עוד קצת, וגם ההורים שלהם. אם הגענו לסעודה במצב רוחני מסוים ויצאנו במצב רוחני זהה, מה הרווחנו? סתם אכלנו ולמילאנו את כריסנו? לסעודות השבת יש מטרה, להתרומם, להתעלות, חבל להפסיד את ההזדמנות הזאת.
שבת מתקרבת
שמעתי מאבי מורי שליט"א ומחסידי לעלוב נוספים שזכו להסתופף במשך שנים אצל הרבי בעל ה'ברכת משה' מלעלוב זיע"א, שלא פעם בתקופות שהיו קשות עבורו, הוא היה נאנח במוצאי שבת, 'ויי אבדה נפש', היתה שבת כל כך מרוממת ומיוחדת, היתה כזאת הרגשה נהדרת ונפלאה של קרבת אלוקים, של מנוחת הדעת והנפש, ועכשיו נכנסים לשישה ימים של חול! שישה ימים תמימים שבהם אין שבת קודש, איך אפשר? איך אפשר להחזיק מעמד?
אבל אז הרבי היה מתנער ופניו היו זורחות באור עילאי: "הרי בעוד שבעה ימים יהיה שבת! שבת קודש! נו… שישה ימים זה לא הרבה זמן אם הם עוברים בציפייה וכיסופין ליום השבת.
מהרגע שיצאה השבת, הוא היה מחזיק את עצמו בשמחה בזכות זה שעוד מעט תבוא שבת נוספת.
זה עוד פשט, בפועל ממש, למה שאומר הזוהר הקדוש, בקטע של הזוהר שנוהגים רבים לומר לפניה קידוש של ליל שבת: "כל שיתא יומין מיניה מתברכין". כל ששת ימי המעשה מתברכים ושואבים את הכח שלהם מיום השבת שלפניהם.
אם השבת היא מרוממת, אם סעודות השבת מתנהלות באווירה של תורה ויראת שמים, אם השעות שבין הסעודות, התפילות, אפילו המנוחה בשבת, הן כדת וכראוי וכנכון, אז כל השבוע נראה אחרת.
ולכן צריכים להשקיע בזה מחשבה, להשקיע בזה מאמץ וכן, גם להתפלל תפילות חמות מעומק הלב, לשפוך את הלב לקב"ה בתחינה שנזכה לקבל שבתות מתוך רוב שמחה, עושר וכבוד, מתוך יראת שמים ואהבת תורה, מתוך שמחה בקיום המצוות וטהרת המחשבה, מתוך שמירה של הפה מדיבור לא טהור, ושל האוזניים משמיעת דיבורים שאינם טהורים. זה התפקיד של ההורים, להתפלל על זה, וללמד את הילדים להתפלל על זה, וכך על ידי התפילות והמאמצים הפיזיים נזכה בעזרת ה' שהשבתות שלנו יראו אחרת, וכמובן שבעקבותיהן גם ששת ימי המעשה ייראו בהתאם.