מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, בספרו 'תורת הבית' (פרק ז) מרחיב בענין כח השאיפה וכח הביקוש, דברים חשובים ביותר לכל חלקי עבודת ה'.
הוא כותב שחכמי הלב שה' נתן חכמה בליבם, הם אותם האמורים מיד בהמשכו של הפסוק – "כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה": "כלומר, כל מי שהיתה תשוקתו לעשות מלאכת המשכן, והסכים בדעתו להתקרב אל המלאכה להתבונן איך לעשותה, נתן בו ה' את החכמה והדעת איך לעשותה".
מוסיף ה'חפץ חיים' לכתב יסוד גדול וחיוני: "ודבר זה שייך לכל ענייני הטוב, בין בענייינים ששיכים לענייני הקודש, ובין בענייני למוד התורה… אם אחד יסכים בדעתו להשתדל, בודאי הקדוש ברוך הוא ייתן לו דעת בלבבו, ויעזרהו להוציא מחשבתו אל הפועל!…"
בכך הוא מבאר את הפסוק הנאמר בתהלים: "אנוכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו" (פא, יא). הכוונה היא, אומר החפץ חיים, "הלא אני העלתיך ממצרים לתת לך את התורה, על כן הכן עצמך והרחב פיך ככל שביכולתך, ואמלא את פיך מצוף דבר אמריה".
כלומר, כדי שהקדוש ברוך הוא יוכל למלא את פיו של האדם מצוף דברי אמריה של התורה, ראשית צריך האדם להכין את עצמו, לשאוף לרכוש את קנייני התורה, ולהרחיב את פיו בתפילה ובבקשה שיזכהו להשיג כמה שיכול מצד עצמו, ואז יזכה ל'ואמלאהו'.
"מי שבוכה בשביל תורה, מקבל בסוף" – אמר הרב שך בפסקנות
לפני שנים רבות אירע בבית הורי מעשה מופלא, שהותיר בי רושם רב בעניין כח הביקוש, וממנו ניווכח שוב את הידוע ש'אין דבר העומד בפני הרצון'.
מעשה שהיה כך היה:
בילדותי, התגוררו בביתנו מספר בנות שלא מבני המשפחה. חלקן משום שלא היה להן בית מתאים לגדלן כראוי בהווי תורני, או שבית מגורן היה בסביבה בלתי חרדית, ולחלקן היו בעיות שונות אחרות, כל אחת והמקרה הקשה שלה. אבי מורי זצוק"ל ואמי הצדקנית ע"ה, אימצו אותן בטוב ליבם לביתם, והרעיפו עליהן מלוא חופנים ברוח ובגשם. הן התגוררו בביתנו וחשנו עמן ממש כבני משפחה אחת עד שהגיעו לפרקן. רובן זכו ברבות הימים להינשא לתלמידי חכמים וגדולי תורה.
אחת מהבנות עמדה במלוא התוקף על הדרישה להינשא דווקא לבן תורה אמיתי, שכל חפצו ועסוקו יהיו אך ורק בלימוד התורה. היא לא היתה צעירה, והתמודדה עם קושי מסוים במציאת שידוך מתאים, אך בכל זאת לא העלתה על דעתה להינשא לבחור שאין תורתו אומנותו, במלוא מובן המילה.
לאחר בירורים רבים, נודע לאבי על בחור מצויין ששיבחו אותו בלימוד בשקידה, ועל היותו מלא ביראת השמים ומידות טובות. לאבי היה נראה שהשידוך יכול מאוד להתאים עבורה, אלא שמשום מה, הבחור המוצע קבע לעצמו עקרון, להתפרנס דווקא ממעשה ידיו. הוא אמנם התכוון להמשיך וללמוד גם לאחר חתונתו, אך יחד עם זאת לעבוד כמה שעות ביום למחייתו.
משנודע הדבר לבחורה, התעקשה שאיננה מוכנה בשום פנים ואופן אפלו להיפגש עם בחור כזה, שלא ילמד מבוקר ועד ערב. כל השכנועים והדיבורים בכל מיני אופנים לא הועילו לשנות את דעתה, היא עמדה עיקשת על שלה בכל התוקף.
בגלל מורכבות המקרה, ביקשה ממני אמי שאפנה למרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, ואבקש ממנו שיקבל את הורי לייעוץ בענין. הזדרזתי לביתו, וכששמע על כך נענה בהסכמה וקבע לנו זמן.
בשעה היעודה, עלו הורי והבחורה המדוברת למעונו של הרב שך. אבי הציע בפניו את נתוני ההצעה, והסביר לו מדוע הוא מעוניין לקדם את השידוך. הרב שך ביקש לשמוע גם מהצעירה את דעתה, ולאחר ששמע את דבריה, פנה אליה ואמר לה ברוך ונועם:
"הרבה צדיקים וגדולי תורה עבדו לפרנסתם, וגדלותם נותרה בעינה, ונעשו לתלמידי חכמים. אדרבה, בפרט שלפי המדובר, הבחור המוצע לך הוא בעל יראת שמים ומידות טובות, ודאי תהיה לך אפשרות לשכנע אותו להיות שקוע לגמרי בעולמה של תורה ולעזוב את עסקי הפרנסה…"
תוך כדי הדברים, פרצה לפתע הבחורה בבכי עז, ואמרה ברגש: "ראש הישיבה, אני מוותרת על הכל, פשוט על הכל. לא אתנגד לשום דבר, לא יהיה אכפת לי אפילו להינשא לחתן בעל מום, ובלבד שיהיה 'בן תורה', שכל היום יישב וילמד! על זה אני חולמת כל השנים!"…
דבריה הזכים שיצאו מלב גדוש וספוג באהבת תורה, ושאיפה עזה להקים בית של תורה, נגעו לליבו הרחום של הרב שך. הוא פנה לאבי ואמר לו: "רבי משה, היא ניצחה אותך בדין. מקובלני מרבותי, שמי שבוכה בשביל תורה – מובטח לו שיתקבלו תפלותיו!"…
ואז הורה להורי הוראה מעשית: "כל הצעה שתגיע, תעזרו לה לבדוק ולברר את טיבו של הבחור, והיא מעצמה כבר תחליט אם זה מתאים לדרישותיה".
כעבור תקופה קצרה נוכחנו שדברי הרב שך התממשו. עלתה הצעה מסוימת של בחור מופלג, שכבר אז היה ידוע לתהילה בבקיאותו העצומה במסכתות הש"ס, ונמנה על בחירי בני הישיבות דאז. השידוך התקדם במהירות בלתי צפויה, כאשר כבר לאחר פגישה אחת אמר הבחור לשדכן שהוא חש שזה השידוך שלו: "בדיוק אשה כזו אני מחפש", אמר, "אשה שתאפשר לי ללמוד כל חיי ללא הפרעות".
השידוך נסגר בשעה טובה, ועד היום, לאחר עשרות שנים, בעלה נמנה על טובי האברכים השוקדים על התורה ולא מש מאהלה, בדיוק כפי שחשקה והתפללה אשתו.
"כל מגמתי היא שבני יגדלו בתורה"
במשפחתנו מסופר מעשה נפלא, אודות הסבתא הצדקנית חיה רוחמה קופשיץ ע"ה, אמם של הרבנים הגאונים לבית קופשיץ, וחמותו של מרן הגאב"ד הגאון רבי נסים קרליץ זצוק"ל:
בעלה, הגאון הצדיק רבי צבי קופשיץ זצ"ל, היה מצדיקי עולם בהנהגותיו ובאורחותיו, ומרן ה'סטייפלער' זצ"ל דיבר אודותיו בבטויי הערכה נדירים. כאשר זכתה לבוא עמו בברית הארוסין, דנו בני המשפחה בינם לבין עצמם, כיצד זכתה הכלה בבעל בן תורה כה חשוב, למרות היותה בת עניים ויתומה מילדות. היה מי שאמר שאולי אמה בגן עדן היא זו שפעלה ישועות עבורה, ועוד כמה השערות מעין אלו.
אך הסבא, מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים, שהיה בחדר הסמוך, התערב בשיחה ואמר: "אין כאן נדון בכלל. הלא כל מגמתה ורצונה היו להנשא לבן תורה, ולכן זיכו אותה משמים לכך…"
ואכן, היא סיפרה בעצמה כי כבר מגיל ילדות, אמר לה סבה, רבי יוסף חיים, שגידל אותה בביתו כבת: "כדי לזכות בבעל תלמיד חכם, אל לך להמתין לרגע האחרון – כבר מהיום תתפללי על כך!". את עצתו הקדושה שמרה ברוחה, והיא העידה על עצמה שהתפללה על כך דבר יום ביומו.
ברבות הימים, כאשר זכתה לראות עולמה בחייה – בנים וחתנים מופלגים, מורי הוראה ומרביצי תורה, שאלו אותה איך זכתה לכך; והיא השיבה באותה מטבע לשון בה השתמש רבי יוסף חיים עשרות שנים קודם לכן: "כי רציתי!"…
הוסיפו לשאול: "הלא אנשים רבים רוצים, ולא כלום עולה בידם". שמעה הרבנית והשיבה: "ההבדל הוא שאני רציתי רק את זה! זה ורק זה היתה כל שאיפתי – לראות את בני וצאצאי גדולי תורה ויראי אלוקים!"…
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')