מאת: הרב צבי גטקר
ימים אלו הם ימי השובבי"ם, נהגו בהם עפ"י האר"י הקדוש מנהגי פרישות וקדושה, משום שבאלו הפרשיות אנו מעוררים את ענין הגלות והגאולה, ומה הייתה הגלות, גלות הנפש, שיעבוד הנשמה, השקיעות רח"ל בשערי טומאה. ולכן שבועות אלו של שובבי"ם ת"ת, הם זמני תיקון נעלים ומרוממים.
מקובל בעולם הישיבות, מרבי ישראל מסלנט, ומהסבא מקלם, כך גם נהג כמובא בספרי קורות הימים המשגיח ר' ירוחם ממיר עצמו, כי לבני ישיבה התיקון הראוי בימים אלו הוא עמל התורה בעיון וברציפות, הלימוד, והתפילות ברצינות, וכן הסבא מקלם שם דגש על ברכות הנהנין בכוונה.
התורה והעבודה בימים אלו, סגולתה לרומם את הנפש מגלות הנשמה לגאולה מאירה. ואכן גם בימינו אלפי בני תורה לומדים שעות ע"ג שעות ברציפות, בימי השובבי"ם, אשרי עין ראתה זאת.
ידוע מרבי משה מקוברין שאמר כי בפסוק "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא", כאן כתוב שורש השעבוד, שהוא עצבות, חוסר שמחה, הנובעת מחיסרון במידת הסבלנות.
יש משפט מקובל, אם לא הולך כמו שרוצים, תרצו כמו שהולך. אבל האמת היא שמי שמקבל את מה שהולך, הולך לו כמו שהוא רוצה. מי שעשיר במידת הסבלנות, לסבול כל מה שבא, ולומר, לטב עביד, הכל לטובה, הוא רואה את הישועה מהר יותר.
וביאר הקוברינע'ר, כי האחים שאמנם ירדו לגלות במצרים, אבל ירדו בשמחה ובקבלת העניין מידי שמיים, וע"כ הם לא נשתעבדו בפרך, אבל "כל הנפש הבאה מצרימה", כלומר ילדיהם ש'הובאו' בלי חשק למצרים, לא היתה בידם השמחה, וקבלת הגזירה, אזי אחרי שוימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, ולא נשאר מי שמקבל את המצב בהכנעה ואהבה מספקת אז התחיל שיעבוד מצרים.
ועלינו ללמוד מכך, שגם בגלותנו אנו, בעבודת ה' מתוך שמחה, אין גלות, ואין שיעבוד, יש רק עונג ואושר, לחיות כימי השמים על הארץ. כפי שלמדנו מהמעשה הבא, אשר היה שגור בפיו של הגאון רבי גרשון ריז'י זצ"ל.
הגאון רבי אליעזר פלשינצ'קי זצ"ל סיפר להרב ריז'י, כי שוחח פעם עם החזו"א על עניין הגלויות שהיו עורכים גדולי הדורות בשנים עברו, מה היתה הסיבה לעריכת גלות? החזו"א אמר לו כי בשונה מההבנה הפשוטה שגלות היא לשם פרישות מכל הסובב והתבודדות לתקופה, הוא סבור כי הסיבה שהצדיקים היו עורכים גלות, היא כדי לחוש את צער השכינה, וביאר, הלא הצדיק יושב בביתו ובקהילתו, ועוסק בתורה ובעבודה יומם ולילה, בעסקו בתורה אין מדושן עונג ממנו, כולו משוטט בעולמות אחרים, הרחק מהגלות, לפיכך בכדי להשתתף בצער השכינה ועמ"י היו יוצאים למסע גלותי.
ויש לי הוכחה לכך אמר לו החזו"א ממעשה שהיה:
מרן רבי חיים מוולאז'ין זיע"א, כרבו הגר"א וכשאר צדיקי הדור ההוא היה יוצא למסע גלות מפעם לפעם, פעם אחת כאשר הודיע בביתו כי מתעתד הוא לצאת בקרוב, ביקשה ממנו רעייתו להצטרף למסע העילאי, רבי חיים הופתע מהבקשה, וביקש להניא אותה, הוא תיאר לה כיצד נראה מסע שכזה.
יוצאים עם העגלון, מיטלטלים יום שלם על בדרכי החצץ המקפיצות, ולעת ערב מגיעים לאיזו עיירה, מחפשים את בית הכנסת, שם אף לא אחד יודע מי אתה ומה מעלתך, מתפללים מנחה וערבית, אוכלים קצת ממה שמיועד לעניים וארחי פרחי מזדמנים, וישנים או בבית ההקדש המוזנח, או ע"ג הספסלים בעזר"נ, מתעטפים כמה שאפשר במעיל האישי, והקור, אוי איזה קור, את לא מתארת לעצמך, לישון בעזר"נ לא מחוממת בקור האירופי, מה לך ולמסע מפרך שכזה, אך היא בשלה, אני אשתך, ובאשר אתה הולך ומתעלה, אף אני.
לאחר שחזקו עליה דברי' כי הפעם אין היא מניחה לו ללכת בלעדיה, הסכים רבי חיים שתתלוה איליו למסעו, אך בתנאי אחד, שבשום מצב, גם אם היא תראה צורך בכך היא לא תגלה מי הוא, לאחר שנתנה הרבנית את הסכמתה סיכמו ויצאו יחדיו בבוקר שלמחרת אל הלא נודע.
ובכן יותר משתיאר לה ר' חיים היה מפרך המסע, בזיונו היו חלקם כבר בימים הראשונים, והצער והקושי היו מעל לכל דמיון.
והנה בסוף השבוע הראשון למסעם, הגיעו בשעת צהרים לאיזו עיירה, שכולה לבשה חג, בירור קצר העלה כי הערב תתקיים חתונה בעיירה, וכמובן גם האורחים מוזמנים, כמנהג הימים ההם בכל חתונה היו מייעדים שולחן לעניים.
ובכן בבוא העת המיועדת, ר' חיים נכנס והתיישב בשולחן העניים, וזוגתו נכנסה והתיישבה בשולחן המיועד לקבצניות.
כל הקהל כבר התיישב נטל את ידיו, אך לפתע מכיון המטבח החלה להישמע מהומה, לאחר זמן קצר התברר כי בשעה שנערכה החופה נעלמו מהמטבח שתי מנות, כמובן מהמנות של הנכבדים, שכללו עוף ממש!.., מישהו חמד לו את המנות והם אינם, הנשמע כדבר הזה?
סיבוב קצר בין השולחנות, והחשד נפל מיד על האורח הלא מוכר, הלא הוא ר' חיים ואלז'ינער, בעל הסעודה ניגש וביקש לדעת היכן המנות, ור' חיים כמובן ענה שחלילה לו מלפשוט את ידו במנות המיועדות לנכבדים וכו', כמובן שתשובה זו לא הועילה לו יותר מידי, ותיכף ניגשו שניים מבני המשפחה והחלו לגעור בו, ולדחוף אותו, לשמע הקריאו הציצה הרבנית מעבר למחיצת הנשים, וראתה כי במרכז הבלגן יושב לא אחר מבעלה הגדול, וכמה אנשים דוחפים אותו, ומציקים לו..
היא כמובן נרעשה, ובאופן טבעי נכנסה אל מעבר למחיצה והתקרבה למקור ההתרחשות, רבי חיים שראה כי הרבנית מתקרבת, פחד שהיא תגלה מי הוא, ולכן קרא לה, 'אל תגלי'.
אך קריאתו 'אל תגלי' הובנה אצל המשתתפים כ'אל תגלי היכן המנות הגנובות', ולפיכך אחד מן החבריה החל להלום בו, כיאות לגנב שפל..
אשת ר' חיים שראתה כי כלתה אליו הרעה, הבינה כי אין ברירה, והיא החלה לצעוק, מה לכם מכים את גדול הדור רבי חיים מואלז'ין. כששמעו כך, נרתעו לאחוריהם, וביקשו תיכף מחילה וסליחה, ועזבו את ר' חיים.
למחרת אמר רבי חיים לרבנית, כי לאחר שהופר התנאי, אף שאין לו תרעומת עליה, מכיון שהמצב הצריך את התערבותה, אך בכל אופן את המשך המסע הוא יעשה לבדו, והיא תחזור לואלז'ין.
אמר החזו"א הלא אם הסיבה היתה משום פרישות איך יצא ר' חיים עם אשתו, והרי הוא צריך להתבודד מכל הסובב, אלא כדברי שהסיבה היא משום שגדולי התורה הם בעונג שעשועים כל היום, ובכדי לחוש את צער השכינה הם צריכים לרדת ממקומם לגלות.
נמצא שזו ממש הסיבה שהתורה והעבודה הם דרך התיקון לימי השובבי"ם, שהרי עניינם של ימים אלו וסגולתם היא שבהם יש אפשרות לגאול את הנפש מגלות הדעת, ומה לנו שיוציא את הנשמה משיעבודה ליצר הרע יותר מלימוד התורה, ומסירות לעבודתו.
וכפי שהחזו"א ביאר, שמי שעמל בתורה, אינו יכול לחוש את הגלות, בלי לצאת לגלות, כי הוא מתענג על ה' בכל רגע ורגע, והוא כבר חי בגאולה, גאולת הדעת, והוא בן חורין.