יום רביעי י"ד בתמוז תשע"ח
אימתי נחשבת מלאכת צידה כ'צריכה לגופה'?
העושה מלאכה בשבת בכוונה, אך אינו עושה אותה לצורך המטרה הקבועה של אותה מלאכה, הרי זו מלאכה 'שאינה צריכה לגופה'. ונחלקו הראשונים בדינהּ: דעת הרמב"ם שהיא אסורה מדאורייתא; ודעת רוב הראשונים שאסורה רק מדרבנן, וכן הלכה, אך פעמים שמצרפים דעת הרמב"ם לחומרא.
מלאכת צידה נחשבת 'צריכה לגופה' רק כאשר צד את בעל החיים לצורך שימוש בגופו, כגון לייצר תרופה מבשרו, או בגד מעורו, או כדי להשתעשע בו. אבל צידה שאין מטרתה לשימוש בבעל החיים, וכגון שמטרתה לשם שעשוע בעלמא בעצם הצידה (וראה שו"ע לעיל, ב) – נחשבת כמלאכה שאינה צריכה לגופה.
וכן צידה לצורך מניעת נזק על ידי בעל החיים – נחשבת כמלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון שאין רצונו בצידת בעל החיים, אלא אדרבה כוונתו להבריחו מעליו.
[שו"ע שטז, ז-ח, משנ"ב כז לג, ו־לד, שעה"צ נב, וביה"ל ד"ה נחשים; ביאורים ומוספים דרשו, 21, 60 ו־66]
האם מותר לצוד בעל חיים בשבת לצורך מניעת נזק?
כאמור, צידה לצורך מניעת נזק נחשבת כמלאכה שאינה צריכה לגופה. ויש להבדיל בענין זה בין סוגי הצידה:
א. בעל חיים שנזקו קשה, וקיים חשש ממשי לנזק – התירו חכמים לצודו, גם כשאין חשש סכנה בדבר.
ואף לדעת הרמב"ם שסובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מדאורייתא, מותרת צידה זו, משום שלדעתו נחשב הצד למניעת הנזק כ'מתעסק' בעלמא, שהרי אין כוונתו לשם צידה כלל, אלא לסלקו, והרי זה ההיפך הגמור ממלאכת צידה.
ב. בעל חיים שאין נזקו קשה אבל רודף אחריו להזיקו, וכן יתוש העומד על בשרו לעוקצו, וכיוצא בו – דינו כנ"ל. ולדעת כמה פוסקים בעל חי המזיק שרץ אחריו – מותר אף להורגו, ויש שאוסר כל עוד אין סכנה בדבר.
ג. בעל חיים שאין נזקו קשה או שאין חשש הנזק ממשי, וכן אינו רודף אחריו – אסורה צידתו כדין מלאכה שאינה צריכה לגופה.
[שו"ע שטז, ז, משנ"ב כז, וביה"ל ח, ד"ה או; ביאורים ומוספים דרשו, 44, 46 ו־65; וראה ביה"ל ז, ד"ה נחשים]
היתכן שאסור לצוד בשבת בעל חיים העלול להמית אדם?
עוד בנוגע להיתר צידת בעל חיים לצורך מניעת נזק: א. מותר לצוד רק כאשר כוונתו למניעת הנזק, אבל אם אין כוונתו לכך – אסורה הצידה לכל הפחות מדרבנן.
ב. ראוי לצוד באמצעות הפיכת כלי על גבי בעל החיים או קשירתו, אך לא באמצעות הכנסתו לכלי כדרך צידה, כדי שלא יחשדוהו שצדו לצורך שימוש בו.
ג. ההיתר הוא רק בחשש נזק לרבים, ולא בחשש נזק ליחיד; ושלושה בני אדם נחשבים רבים לענין זה; ואף אם חשש הנזק הוא רק לאחד מתוכם, כגון בדבורה שעוקצת ומתה. אולם, בבעל חיים הרודף אחר האדם, או שעומד על בשרו, כנ"ל, ההיתר הוא גם ליחיד.
בעל חיים העלול להמית – מצוָה לצודו ולהורגו; אולם, אם אין כוונתו לשם הצלה ממוות, אלא לצורך אחר – אסור לצודו ואסור להורגו; ואם כוונתו הן להצלה והן לצורך אחר – נחלקו הפוסקים אם מותר, ויש להחמיר.
[משנ"ב שטז, כז, שעה"צ לט, וביה"ל ז, ד"ה הצד, ו־ח, ד"ה ולהרמב"ם; ביאורים ומוספים דרשו, 43 ו־45]