"וכן תעשו" (כ"ה, ח')
אין אנחנו מספרים על זוג נעלים סתם. הנעלים שאנו משוחחים עליהן, הן נעלי לעילא-ולעילא.
זוג נעלים ששימשו לשני זוגות רגלים!
הרב והרבנית.
שניהם נעלו זוג נעלים אחד. רבה של ירושלים מרן הגרי"ח זוננפלד זצ"ל, וזוגתו הרבנית.
יש לדעת, כי אף על פי שהגשמיות התקטנה תמיד ליד רבה של ירושלים, נדחקה אצלו לקרן זווית, בכל זאת, רגל הייתה לו של גבר בגוברין, והנעלים גדולות. והרבנית זוננפלד הצדקנית והפקחית, אף על פי שהייתה 'אשה גדולה' רגליה קטנות היו, והילכו בנעלים הללו כבתוך סמטה…
מה אפשר לעשות. העניות של הרב הייתה גדולה, כמעט כמו גאונותו. ולמרות זאת נמנע לקחת מ'קופת הקהל' אף לא פרוטה לעצמו. עד שהגיע הרגע שלא היה לו כסף לרכוש זוג נעלים לרבנית – שהייתה מכתתת רגליה הרבה לענייני צדקה, למצוות ומעשים, לא לצורכי נכדותיה ונכדיה היתומים, שעמדו על ליבה והיו תלויים על כתפיה, אלא לצרכי אחרים.
כאשר נכדותיה היתומות הגיעו לפרקן, בעלה, רבה של ירושלים שהיה אבי היתומים בירושלים, לא נטל ליתומותיו פרוטה. כי נזהר שלא ליהנות מקופת הציבור. הוא היה סבור כי מי שממונה על הקופה אין לו ליטול ממנה בשום אופן, לכן לא לקח לעצמו ולזרעו. הנכדות הבינו לליבו של סבא שלהן, שכאמור, הוא עצמו חי לפעמים בעוני רב, ולמרות העוני לא נטל לעצמו מאומה מקופת הקהל.
נכדתו היתומה הענייה, בתו של רבי שמואל הלל שינקר זצ"ל, לימים הרבנית קופשיץ ע"ה, בכתה באוזניו של סבא קדישא לפני נישואיה – אולי בכל זאת יוציא למענה מקופת הצדקה של הקהל – כדי לקנות לה רק כריות ומצעים חדשים. הוא מיאן, פחד מכל סיג בנשמתו הגדולה.
תמורת הכריות שלא קיבלה הנכדה היתומה, נשא רבי יוסף חיים את עיניו לשמים, אחר כך הביט על דמעותיה של נכדתו, ואז הרחיק להסתכל על הדורות הבאים. ובירך אותה ואיחל לה ברכת עולמים – בנים ובני בנים תלמידי חכמים. והברכה התקיימה.
אם הגבאים היו יודעים על מצבו ונעליו, בוודאי לא היו מניחים שרבם הנערץ ייצא בנעלים שזה עתה שלפתן אשתו מרגליה העייפות, אבל שום ילוד אישה לא ידע על כך.
וכך הייתה תקופה קצרה שבה הרב והרבנית הסתפקו בזוג נעלים אחד – עבורו ועבורה, ואין אומר ואין דברים – בלי נשמע קולם.
ויהי היום. אצבעות רגליה של הרבנית השתפשפו וכבר העלו מוגלה. ורבה של ירושלים הגרי"ח זוננפלד בלית ברירה יצא לשוק במקום הרבנית – כדי לדפוק בדלתות תושבים להתרים אותם מעות להכנסת כלה, שהרבנית הייתה עוסקת בה. או אז התרחש הנס והרב השיג כסף (כפי שמסופר בספרים), ובכך באה לקיצה התקופה שרבה של ירושלים והרבנית, צעדו בתוך זוג נעליים אחד.
כוחה של מטריה
גם על הרבנית פלמן עבר חורף אחד מרתק, מהסוג הזה של הרב זוננפלד. בשעת מעשה, לא היו הימים הללו קלים, אבל אחרי שחלפו, הם ישמשו לנו לטובה, כסיפור לדורות הבאים.
מטריה אחת נשברה בבית משפחת פלמן, ונותרה מטריה אחת. לא היה להם ממון לרכוש מטריה נוספת. הכסף שהיה, יועד למזון יום יומי ולא לרכישת מטריה. הרבנית התחמקה משכנותיה כאשר נאלצה ללכת למכולת בגשם השוטף, כשבידיה המטריה השחורה של בעלה, כי מטריה אינה כנעלים המתחבאות סמוך לרצפה, מטריה שחורה מתגאה ומתנוססת לגובה, וכולם רואים אותה. וכך באמת קרה.
ר' יצחק, תושב שכונת 'זכרון מאיר' בבני ברק, הבחין ברבנית המתרוצצת לכיוון חנות המכולת – עם המטריה של הרב פלמן…
הוא המתין כמה ימים חורפיים עד שפגש את ר' בן ציון. ר' יצחק לא בא להציע לו מטריה במתנה או בהשאלה, אלא בא אליו עם הערה: "ר' בן ציון, האם אין בכך משום 'לא ילבש'? ראיתי את זוגתך עם המטריה השחורה שלך…".
ר' בן ציון נהנה מאד מהשאלה ההלכתית. בוודאי כבר חשב על הענין, והכריע שמותר, אך לא אמר לו מכך כלום, רק חייך וברכו: "יישר כוח ר' יצחק על ההערה, בלי נדר אעיין בסוגיה היטב".
הוא עמד בדיבורו לר' יצחק. עיין שוב בסוגיות ו…החל בסדרת שיעורים בסוגית האיסור "לא ילבש".
כשישה שיעורים – בדיני "לא ילבש" נאמרו בשבועות החורפיים שאחר כך.
והכול בזכות המטריה המשותפת, לרב ולרבנית.
מה היה קורה אילו לרב פלמן הייתה מטריה נפרדת, ולרבנית מטריה בפני עצמה? מה היינו עושים עם החידושים הללו – שלא היו נולדים, לא היו נאמרים ברבים, וכיצד אפשר להפסיד אותם?
מעניין האם בשיעורים הללו, סמך את פסקיו על השמועה המספרת את מעשה הנעלים של הרב והרבנית זוננפלד? לא ידוע לנו.
מה שידוע שבשיעורים, הוא שח אודות שיטת הב"ח שהאיסור 'לא ילבש' הוא רק אם האשה לובשת כדי להתדמות לאיש, והאיש לובש כדי להתדמות לאישה, אבל אם לובש למטרה צדדית – להגן מהגשם או מהשמש – מותר. עוד סבור הב"ח, כי גם אם האדם מעוניין להידמות לאישה בלבושו, כאשר הלבוש אינו עשוי לנוי ולקישוט – מותר ללבשו (כל עוד שניכר היטב שהוא גבר. כי אם מחמת הלבוש נראה שהוא אישה, אסור בכל ענין) דברי הב"ח תלויים במחלוקת ראשונים.
והמשיך לפלפל בדברי ה'חיי אדם' המסתפק, האם מותר לאיש לנופף על עצמו במניפה שנעשתה מנייר צבוע, שהוא תכשיט המיוחד לנשים, אבל אינו לבוש ממש, ואין לנו להאריך.
הוא וודאי סיפר לזוגתו הרבנית על השיעורים שנולדו בזכות המטריה שלו ושלה…. והיא כמובן הרהרה לעצמה: הנה אני לוקחת איתי עוד מטריה לעולם הבא, להגן עלי מדינה של גיהנום, אם חלילה אצטרך לכך. ואף אקבל שכר טוב על חידושי התורה שנולדו בעקבות שהתביישתי, והתנצלה לעצמה שוב בתוך ליבה: מה יכולתי לעשות? הייתי מוכרחה לקנות חלב וגבינה לילדים, והוא הרי אמר לי כי אני יכולה כעת ללכת עם המטריה שלו, מה אעשה שנולד מכך כזה עסק (תורני) גדול…
אולי יתנו לה גם לבקר בהיכלה של הרבנית זוננפלד ע"ה, שם בתוך חופתה בעולם הבא. איזה אושר!
(מתוך הספר 'ללא שם')