מדוע לוקין על כל לא תעשה הרי הוא ניתק לעשה של תשובה?

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת... לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא" (דברים ל', י"א)

עיין רמב"ן שהמצוה הזאת היא "מצות התשובה", ולא מדבר פסוק זה על התורה.

החיד"א ב"מדבר קדמות" (אות ת' ס"ק יז) הביא מה"נחלת בנימין" שהקשה איך לוקים על כל לא תעשה הרי הוא ניתק לעשה של תשובה, וכל לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו.

ותירץ דדוקא כשניתק לעשה פרטי הוא דדנין ביה לאו הניתק לעשה, אבל עשה דתשובה שהוא כללי לכל הלאוין לא אלים לנתוקי.
ובשדי חמד (ח"ד עמ' 72) מביא מס' ילקוט הגרשוני שכתב לתרץ ע"פ מש"כ הנודע ביהודה (או"ח קמא סי' ל"ה) דתשובה אינה מצילה את האדם מידי עונש בי"ד של מטה, שעיקרה היא החרטה ואין בית דין יודעים מה בלב האדם, וא"כ לא קשיא מידי דעשה דתשובה אינה מצילתו מן המלקות דגזה"כ דתשובה לא תציל בעונש בי"ד של מטה.

(קב ונקי)