אתם נצבים היום כולכם
הייתי פעם בסמינר לבעלי תשובה. בין הקהל היתה אשה שבעלה החל לחזור בתשובה, אבל היא התנגדה לכך נמרצות. שלש שנים תמימות עמל בעלה לשכנעה, עד שנאותה לבוא לסמינר.
במהלך ימי הסמינר היא שמעה דברים נפלאים על היהדות. ביום האחרון, כאשר נערך סימפוזיון לכל משתתפי הסמינר, היא בקשה את רשות הדיבור ואמרה:
"התרגשתי מאוד מכל השיחות ששמעתי בסמינר, אבל כל הדברים הנפלאים האלו נראים לי כה גבוהים, השגתם נראית בעיני כמו טיפוס על מגדל אייפל, איני רואה כיצד אוכל להגיע לשם?"
כל השומעים ניסו לענות לה, אבל כל תשובותיהם לא התקבלו על דעתה, ואז בקשתי את רשות הדיבור ואמרתי: "גברת נכבדה, אם תנסי לטפס על קירות מגדל אייפל מבחוץ, בודאי תיווכחי לדעת כי הקירות תלולים והטיפוס יהיה בלתי אפשרי. הדרך היחידה להגיע לראש המגדל היא להיכנס למעלית וללחוץ על אחד הכפתורים. אז ניתן להגיע לכל קומה שרוצים.
"כניסה ליהדות פירושה – שמירת שבת, כשרות וחוקי משפחה, והשאר יבוא לבד. הרי את בפנים, ומכאן כבר סלולה הדרך להגיע למעלה".
כיום אשה זו צדקת, אפילו יותר מבעלה…
הכל ענין של משקפים
אמי ע"ה היתה מעירה אותי בכל אסרו חג, אחרי חג סוכות ואחרי חג פסח, בשעה שבע בבוקר ואומרת לי: "קום! היום מניחים תפילין! סבא שלך – אביו של אביך – היה ער כל הלילה מרוב התרגשות. הוא היה אומר: 'אינני מסוגל לישון! כבר שבוע לא הנחתי תפילין. סוף סוף בבוקר אניח תפילין'… ואם סבא שלך היה ער כל הלילה בגלל התפילין – לך מותר לקום בשעה שבע להניחם"…
המצוות הינן הזדמנויות שיש בידינו ללקוט יהלומים. צריך לייחל ולצפות לאפשרות הזאת לקיים מצוה. גם אם, למשל, לא תמיד נעים ונוח להגיע הביתה, יש חילוקי דיעות בין הילדים להורים – מכל מקום צריך לזכור שזוהי הזדמנות לחטוף יהלומים! לקיים מצות כיבוד אב ואם.
בסמינרים אנו נתקלים בבעלי תשובה שמסרבים לחזור הביתה, וטענתם בפיהם: ההורים פוגעים בהם על ההחלטה שקיבלו.
צריך להבין את ההורים! הם אינם אנשים רעים, חלילה. הם חיים בעולם אחר. צריך להגיע הביתה ולכבד את ההורים, מבלי להיכנס לויכוחים. אם פוגעים בכם – אל תקחו ללב! זה הנסיון שהקב"ה העמיד אתכם בו! תשמחו על ההזדמנות שיש לכם לקיים מצות כיבוד אב ואם, ותקיימו אותה בשלמות ובשמחה!
לא אחת ולא שתים, נתקלים בהורים מבוגרים הזקוקים לעזרה רבה, ואחד מהילדים מרגיש שרוב רובו של העול נופל עליו, והוא ממורמר בלבו על אחיו שאינם חולקים עמו בנטל…
הכל ענין של משקפים!
לאלו משקפים אני מתכוון! ניתן ללמוד מהסיפור הבא.
לפני המצאת הברזים ומערכות הפצת המים, היה צורך לשאוב את המים באופן ידני מהנהר. תפקידו של שואב המים היה קשה ומפרך מאוד. ראשית היה עליו להתכופף לעבר הנהר ולמלא את הדליים במים, לאחר מכן לשאת את הדליים הכבדים על כתפיו, ללכת מבית לבית להביא את המים, וחוזר חלילה.
באחד הימים פגש מאן דהו את יענק'ל שואב המים בן השמונים, פוסע בכבדות עם הדליים על שכמו, כשהוא גונח ונאנח.
"יענק'ל, מה שלומך?" מה קרה לך? מדוע אתה נאנח?" שאל הלה את שואב המים, שהשיב בעצב: "מצבי רע מאד! בגיל כה מבוגר עלי להתכופף, לשאוב מים, לשאת משא כבד על גבי, ללכת מבית לבית, ולפעמים אפילו לעלות לקומות העליונות כדי להביא מים לבני העיר! קשה לי, כואב לי, לכן אני כה נאנח!"
למחרת שוב פגש האיש את יענק'ל, שהלך עם דליי המים כשהוא מחייך ומפזם בשמחה.
"יענק'ל, מה שלומך?" שאל הלה את שואב המים שהשיב במאור פנים: "חסדי ה', ישתבח שמו! בגיל כה מבוגר אני עדיין מצליח להתכופף, למלא מים, לשאת משא כבד על כתפי, ללכת מבית לבית ולפעמים אפילו לעלות לקומות העליונות כדי לספק מים לבני העיר! איזה חסד! איזו ברכה מאת ה' יתברך!"
מה השתנה אצל יענק'ל? הרי גם ביום הראשון וגם ביום השני הוא עסק באותה מלאכה מפרכת?
התשובה היא: הוא החליף את המשקפים השחורים במשקפים ורודים!
אם נסתכל על הכל במבט של אמונה ונדע כי הכל מאת ה' יתברך והכל לטובתנו, כיון ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב", ממילא חיינו יעשו רגועים ושלוים.
אף אחד לא מזמין לעצמו ניסיונות. אבל אם יש ניסיונות – צריך לתפוס אותם בשתי ידים. לשמוח בהם. להסתכל עליהם במשקפים הנכונות. הרי אם הייתם יורשים מהוריכם הזקנים מכרה יהלומים, והיתה תורנות בין האחים: כל יום כורה מישהו אחר, ומה שהוא כורה – שלו הוא, האם הייתם מרגישים ממורמרים אם היו האחים מותרים לכם, ואומרים לכם: 'כרו ביום שלנו והיהלומים שלכם הם'?
אם מרכיבים את המשקפים הנכונות, משכילים להבין שכיבוד אב ואם זה מכרה יהלומים! ולתפוס את המצוה הזאת בשתי ידים.
צריך לחכות למצוה, לשמוח בעשייתה! לגויים הקב"ה נתן קיוסק קטן עם שבעה פריטים, ואנחנו קיבלנו סופרמרקט עם שש מאות ושלשה עשר פריטים, ועל זה אנחנו מברכים בכל בוקר: "שלא עשני גוי".
כך צריך להיות מבטנו על קיום המצוות!
(מתוך 'אריה שאג' דברים)