צוות 'הפותח'
עם הסתלקותו של מרן הגר"ש בעדני זצ"ל, פנינו לתלמידו חביבו הרה"ג ר' ישראל דחבש יבלחט"א, וביקשנו שישתף אותנו בקשר המיוחד שהיה לו עם מרן. וכך מספר הרב דחבש:
כל אברכי הכולל יודעים היטב שאין זה דבר של מה בכך לפנות למרן ולשאול אותו שאלה כשהוא שקוע בלימוד.
התמדתו העצומה של הרב בלימוד התורה היתה שם דבר, כשהרב לומד אי אפשר היה להתקרב לרב אליו בכלל. הרגשה של 'יראת הרוממות'. יראת השמים שלו היתה מורגשת מסביב וכולם פחדו להתקרב אליו. ידענו שרק מי שיש לו שאלה מאוד מאוד חזקה, יכול לבוא לרב ולהציג אותה בפניו, וגם זה רק לעתים מזומנות. אם ראו שהרב שקוע בלימוד ומצחו חרוש קמטים, לא היה טעם בכלל לבוא ולנסות לדבר איתו, השקיעות שלו היתה כל כך גדולה שהוא לא שם לב לכלום.
רק להתבונן מרחוק ולראות את הרב כך רכון על הגמרא ולומד בשקידה, זה היה מחזה מאוד מחזק, שהכניס לכל אחד חשק בלב ללמוד ולגדול בתורה, אולי נזכה להגיע לאפס קצהו מהמעלה הגדולה של ההתמדה של הרב.
למרות הכל, כשאני הייתי רוצה לגשת לרב ולהתייעץ אתו על הנושא של קירוב רחוקים, במסגרת פעילותי בארגון 'אחינו', תמיד יכולתי לגשת, בכל רגע ובכל שעה. הרב הדגיש את זה שהוא תמיד מוכן להיענות ולשמוע אותי כדי לקחת חלק בפעילות של זיכוי הרבים ולהיות קשור אליה.
הוא רק היה רואה אותי עומד לידו, ומיד היה אומר "מה אתה צריך? בשבילך יש לי זמן. אפילו שעה שלמה, העיקר לקרב רחוקים".
האברכים האחרים בכולל היו מסתכלים בפליאה, איך זה שכאני מגיע לדבר תמיד יש לרב זמן והוא יכול לדבר איתי ולספר לי סיפורים ולצחוק איתי, אבל התשובה היא שזה בגלל העיסוק שלי בתחום הזה שהיה כל כך קרוב אליו ושהוא ראה בו שליחות מיוחדת מאוד.
אפילו בימים שבהם הרב מסר שיעור כללי, כשהיה מתכונן לשיעור, כולם ידעו שאפילו בשביל לדבר איתו בלימוד אסור להתקרב אליו. אין לו זמן לכלום, אבל בשביל קירוב רחוקים, לא היתה שעה שבה הוא היה עסוק מדי בשביל זה.
פעם סיפרתי לרב שאני יוצא עם תלמידים לצפון, לקרב אותם דרך טיול חווייתי, הוא בירך אותי שאצליח, ואחר כך שאל אותי" מה עם החלק שלי?! מה, אני לא צריך להשתתף???". מיד הוציא מכיסו שטר של 100 דולר, נתן לי ואמר: "זה החלק שלי, קח למימון ההוצאות".
מדי פעם הייתי מביא קבוצות של עשרות תלמידים לקבל חיזוק מהרב, כחלק מהתליך ההתקרבות שלהם שנותן להם להתברך מפיו של אחד מגדולי ישראל ולשמוע מדברותיו וההרגשה המיוחדת הזאת עוזרת להם מאוד להתקרב.
פעם אחת הבאתי קבוצה של שבעה תלמידים בלבד, כי לא היה רכב הסעות, וזה היה מספר התלמידים שהצליחו להידחק ברכב שלי.
הרגשתי מאוד לא נעים, אני הולך להטריח אדם גדול בתורה כמוהו כדי לתת שיחת חיזוק בפני שבעה נערים בלבד. אולי כדאי לבטל?
ניגשתי לרב ושאלתי אותו, אמרתי שזה לא נעים, רק שבעה נערים. הוא קם מכסאו ואמר "מה זה משנה המספר? אפשר לקרב יהודים לאבינו שבשמים? בוודאי שאני אעשה זאת".
הם נכנסו לבית כנסת, נעמדו ליד הרב שהתחיל לדבר איתם בחביבות מיוחדת. הם לא ידעו כל כך מי זה הרב בעדני, היו רחוקים מיהדות. הרב שאל אותם אתם רוצים להיות בני תורה? רוצים ללמוד בישיבה? והם פה אחד אמרו לו שלא, הם לא רוצים ללמוד תורה!
אני מאוד התביישתי… בשביל זה אני מטריח את הרב, בשביל להביא לו נערים שאומרים בפה מלא שאין להם שום שאיפה ללמוד תורה.
אבל הרב לא נבהל. הוא הקדיש להם שעה שלמה, שוחח איתם על יסודות האמונה, קירב אותם מאוד, נתן להם את ההרגשה שלכל אחד יש פוטנציאל וכל אחד יכול להתקרב לאביו שבשמים בקרבה עצומה, ולאחר מכן גם שאל כל אחד מהם בפרטות "מה אתה רוצה שאברך אותך? ונתן להם איש איש כברכתו אשר בירך אותם.
שאלתי פעם את הרב זצ"ל, מה הגדר של קירוב רחוקים, עד כמה צריכים להשקיע בזה, האם יש מכסת זמן שצריכים להשקיע?
אמר לי מרן כך: אברך רגיל, צריך להקדיש לזה זמן פעמיים בשבוע, אבל מי שמומחה בענייין ויש לו הצלחה בקירוב רחוקים, צריך להקדיש לזה אפילו את כל היום כולו, בלי גבול. כמה זמן שיש לך, תשקיע בקירוב רחוקים.