סיפר לנו ידידנו הרב רבי פייבל קירשנבוים שליט"א: אני גר במונסי, ובני שגר בלייקווד אירס את בתו בשעה ומוצלחת, והאופרוף נקבע לשבת פרשת משפטים במונסי.
נכדי, אחי הכלה, הלומד בישיבה בירושלים, הזמין טיסה ליום חמישי בערב, והיה אמור לנחות ביום שישי בבוקר בניו יורק ומשם לנסוע ישר למונסי לאופרוף, אך מכיון שכולם כאן עסוקים למעלה מראש בהכנות לקראת החתונה, קבעו שיגיע לשדה התעופה ומשם כבר יסתדר ויקח מונית למונסי.
אבל בכל זאת הנושא כבר הדאיג אותו, איך יגיע למונסי, ובפרט שמונית זה לא זול כל כך, והמחיר הוא מאה ושלושים דולר.
נכדי הבחור עלה על המטוס וקיבל מקום ליד החלון. הוא שמח מאד, כי כך יוכל קצת לנוח לקראת השבת הגדולה המצפה לו, ומה עוד שגם המקום לידו היה פנוי, וכך יכול היה להתרווח יותר ולישון במנוחה.
כשהוא מתחיל להסתדר לשינה, הוא מקבל טפיחה על השכם. הוא מסתובב, ויהודי נחמד פונה אליו ושואל אותו: "אולי אתה רוצה להחליף עמי מקום? המקום שלי הוא שם…" ומצביע לו על מקום בין שני אנשים, מקום שהוא בהחלט מאד לא נוח, ובפרט לעומת מקום ליד החלון, ועוד כשיש לידו מקום פנוי.
שאלו נכדי: "מדוע אתה רוצה להחליף?"
השיב לו היהודי: אני נוסע כאן עם אשתי ונתנו לנו מקומות שני מקומות נפרדים ורחוקים האחד מהשני".
נכדי, שהוא בחור עדין ובעל מדות מעולות, הסכים לוותר על מקומו הנוח כדי לעשות נוח ליהודי אחר. הוא התיישב ליד האנשים, וכדרכם של יהודים התחיל לדבר עם השכן שלידו, וסיפר לו שהוא צריך להגיע למונסי, ושאלו אולי הוא יודע דרך איך להגיע למונסי.
ואז, האיש שישב בצד השני של הכסא, שמע את השיחה ואמר לו: "אני נוסע למונסי, ואני אקח אותך"…
וכך היה. המארח לקח אותו ישר לבית כנסת להתפלל שחרית בזמנו, וכשגמר להתפלל אספנו אותו לביתנו. וכך בזכות הוויתור הגיע במהירות למונסי בלא טירחה. שוב התברר שמוויתורים לא מפסידים, זו מציאות שעובדת בכל תחומי החיים.
(ווי העמודים ניסן תש"פ)