הרב שך מיהר, ובסיבוב הוא כמעט נפל, אמרתי לו: "הראש ישיבה, אנחנו נופלים!" אבל הוא: "תקיע'ס, תקיע'ס…" רצנו הביתה. הוא היה אז בן 103, עשינו קידוש, ואז שאלתי: "הולכים?" הוא קם ופתאום הוא שואל אותי: "תגיד רגע, אכלת משהו?"

ורוממתנו מכל הלשונות

יש דברים מיוחדים שהרגשת באלול אצל גדולי ישראל?

ראיתי אותם מתוחים יותר. אני זוכר שהרב שך, בערב שבועות, היה מתוח מאוד. שאלתי את ראש הישיבה: "וואס איז געשיין?", והוא עונה לי: "מה קרה?? היום בלילה יש דינים על התורה, מה אזכה ומה לא אזכה. בשבועות יש דינים על כל מה שאבין השנה". הוא היה במתח עצום .

אני זוכר שזכיתי לראות את ה"בין אדם לחברו" של הרב שך בראש השנה. הייתי עם הרב בשנה האחרונה. ירדנו מהישיבה לפני התקיעות כדי לעשות קידוש. הוא יצא לאט, אך במדרגות הוא מיהר מאוד. שאלתי אותו: "הראש ישיבה, מה קרה?" אמר לי: "תקיע'ס, תקיע'ס!!" אמרתי לו: "יחכו לך, אתה הרי מקריא לבעל תוקע", אבל הוא מיהר, ובסיבוב כמעט נפל, אמרתי לו שוב: "הראש ישיבה, אנחנו נופלים!" אבל הוא בשלו: "תקיע'ס, תקיע'ס..."

רצנו הביתה. הוא היה אז בן 103 או 104. עשינו קידוש, ואז שאלתי: "הולכים?" הולכים. הוא קם ופתאום הוא שואל אותי: "תגיד רגע, אתה אכלת משהו?" השבתי: "אני בסדר!" אך הרב שואל בנחישות:, "שאלתי אם אכלת או לא אכלת", עניתי שלא, לא רציתי לשקר בראש השנה,... "טוב, אז תעשה קידוש!", פקד עלי הרב. נזעקתי: "הראש ישיבה, שלושת אלפים איש מחכים בישיבה והראש ישיבה רץ כל הדרך..." ענה לי הרב בשלוה: "חנניה, תעשה קידוש!" הוא התיישב לו בנחת, כמו אחרי הטשולנט. אחר כך הלך להוציא לי מהמקרר מיץ ענבים, והביא עוגיות מהארון, ראיתי שאין לי כל ברירה אז עשיתי קידוש במהירות ואכלתי שתי עוגיות. אך הוא אומר לי בתוקף: "לא לא לא! תגמור כל מה שיש בצלחת".

קשה להבין איך שהוא רץ! בנוגע לעצמו- רץ, אך כשזה נוגע לאחר... אכלתי, וכשגמרתי קמנו ללכת. הוא לקח את המחזור איתו ביד, לא השאיר את זה על הסטנדר. כשהגענו למדרגות, ביד אחת הוא החזיק את המעקה וביד השנייה עזרתי לו. ביקשתי: "הרב, תן לי את המחזור!" הוא שאל: "אתה רוצה לגנוב לי את הדמעות מהמחזור?" לא הבנתי אך מיהרתי להתנצל. באמצע המדרגות כבר לא היה לו כח, הוא נתן לי את המחזור ובשתי ידיים עזרתי לו לעלות למעלה והובלתי אותו למקומו.
אחרי שעזבתי אותו, הוא מסמן לי שאחזור וקורא לי: "חנניה, יישר כח! יישר כח!" מה יש לו בראש השנה לפני התקיעות? פחד ואימה מיום הדין ופחד מהתקיעות, ובכל זאת הוא רוצה שכולם יראו שיש לו הערכה אלי, והוא רוצה להגיד את זה בקול.

ראיתי בחוש אצל גדולי ישראל את ה'בין אדם לחברו' שלהם. דרך ארץ קדמה לתורה, אין תורה בלי דרך ארץ! אי אפשר לתאר את המידות שלו. זכיתי לשרת אותו ו"גדול שימושה יותר מלימודה". קשה לתאר כמה אתה לומד... היכן זולגות הדמעות, על מה הוא מתעכב, איך התפילה... זה לא סתם תפילה.
אסיים בסיפור על אהבת התורה של הרב שך. הייתי מגיע כל בוקר בשעה 7:00, ושואל: "הכל טוב? אפשר להתחיל להתפלל?" כן. בוקר אחד הוא אומר לי: "תסלח לי, אני צריך משהו לפני התפילה. למעלה בארון יש ספר של ר' ראובן, קח סולם". "איך קוראים לספר?" אני שואל, והוא עונה:"איני זוכר כרגע, אבל תחפש ספר גדול, ישן". עליתי והורדתי איזה ספר ישן, אבל זה לא היה זה. אחרי זמן מה הוא נזכר שזה ספר של ר' ראובן דננברג, אחד מגדולי ליטא. חצי שעה אחרי זה הנכד מצא את הספר. הרב לוקח את הספר, מחזיק אותו ומחבק ואומר: "יישר כח, יישר כח!" אמרתי לו: "הראש ישיבה, אפשר לשאול שאלה?" "מה אתה רוצה?" הוא תמה. שאלתי: "מה קרה?" אך הרב שך אמר לי: "אני מבקש ממך, אל תשאל שאלות, אבל תעשה לי טובה", ותוך כדי שהוא מוציא צרור מפתחות מכיסו הוא ממשיך:– "שם למטה יש כספת, קח את הספר, תדחוף אותו עמוק עמוק בתוכה ותחזיר לי מהר את המפתחות".
ניסיתי להבין: "הראש ישיבה, הבנתי נכון? ספר לכספת??" אך הוא בשלו: "שוב אתה שואל שאלות? גש, תעשה מה שאמרתי לך!" פתחתי את הכספת, תוך שאני חושב: 'ריבונו של עולם! איך אני מכניס את הספר הגדול הזה לתוך הכספת?' שמתי אותו באלכסון ועם הרגל דחפתי במאמץ את הדלת. החזרתי את המפתח. הרב הודה לי ווידא שסגרתי טוב. הבעתי את פליאתי בקול: "ספר? בכספת? אם סגרתי טוב...??" והרב אומר: "שוב אתה שואל שאלות, לך תסתכל אם סגרת טוב טוב", בדקתי ואכן היה סגור. הודעתי לו שזה סגור היטב, או אז נרגע ואמר לי יישר כח.
"הראש ישיבה", הפצרתי, "אל תכעס עלי, ספר לי מה קרה, אני רוצה להבין!" "אוי", הוא מפטיר באנחה, "מה אתה לא מבין?" "אני עם הארץ", גנחתי, "אני לא מבין!" "אהה", הוא נענה ואמר: "יש שמה 'טייערע שטיקל תוירה', שאף אחד לא ייקח את זה!!! יש שם איזה קטע שרציתי ללמוד עם החברותא. אז איפה אוכל לשמור את זה?"

נפעמתי מן הרעיון- לשים ספר בכספת!! או אז הבנתי את הפסוק "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף", אנחנו שמים שם את הדולרים, אבל הוא יש לו 'טייערע שטיקל תוירה' כתר יקר כזה, לשים בכספת. זוהי אהבת תורה!

ככה, בשימוש, ראיתי את הדברים הללו, מהי אהבת תורה, מהי שמחה. כשהיה הרב שך בא למסור שיעור, אי אפשר היה לתאר את השמחה שלו.

כשלמדתי בפוניבז', היה אירוע מעניין, שפעם בשנה היו מגיעים קציני חייל האוויר,ל'יום יהדות'. אני הייתי אז בחור, ולמדתי ליד ה'בימה' עם החברותא. ניגש אלי חייל ושואל אותי: "תגיד לי, מה אתה צועק עליו, מה הוא עשה לך"". "אני לא צועק עליו", עניתי, "אני מסביר לו". החייל לא הבין.
נכנסנו לשיעור של הרב שך. היינו אז 800 בחורים. היום יש כבר יותר בחורים בישיבה. הרב שך עומד על הבימה ואומר משהו ומתחילה סערת וויכוחים. עומד לידי איזה קצין, ושואל בפליאה: "תגיד לי, אתם מטורפים? שמונה מאות נגד אחד? זה לא פייר! מה אתם עושים לו? הוא זקן, מה אתם רוצים ממנו?!" אמרתי לו: "מותק, זה ה'ריתחא דאורייתא', זה השמחה בלימוד התורה!"
היינו אצל ר' שמואל רוזובסקי. הגענו לביתו כדי לקחת אותו לפני השיעור. ישבנו איתו שעתיים או שלוש אחרי השיעור כדי שיבהיר ונקבל תמונה של הסוגיה. איזה יופי! מי חשב אז על אוכל? זוהי שמחה אמיתית בשמחת התורה! זה נקרא ללמוד עם שמחה. זוהי התורה שמועילה נגד כל היצר הרע.
אבל ברור שתמיד רצוי להוסיף ולהתחזק יותר. אני חושב שבעצם, האדם שיראה את הדינים מצד אחד, מה קורה היום, והוא יודע שהכל נקבע בראש השנה, זה מפחיד!! אתה כל שנה רואה אותו דבר, שקרו כ"כ הרבה מקרים, מצד שני, צריכים להגיע לעבודת ה' מתוך אהבה ולא מתוך פחד, אי אפשר לעבוד את ה' עם פחדים, זה לא עובד ככה. הפחד צריך לצבוט ולתת לך את הדחיפה, אבל כל הזמן להודות לקב"ה, וללמוד ולקיים את התורה רק מתוך שמחה.