יום אחד טענו כמה מחברי הקהילה, שאין זה כבודו של בית הכנסת שהגבאי אינו יודע לכתוב… "הקבלות האלה החתומות בטביעת אצבע, הינן בזיון ובושה לקהילתנו החשובה! יש להעבירו ממשמרתו, ולמנות תחתיו גבאי חם ושלם, המבין ויודע בכתיבה ובקריאה ובשאר חכמות החיים!"

"ויאמר לא תוכל לראות את פני כי לא­­־יראני האדם וחי" (לג כ)

הגאון הצדיק רבי מאיר שפירא זצוק"ל גאב"ד לובלין, מחולל ויוזם לימוד 'הדף היומי', נעמד באחת מדרשותיו על בקשתו של משה רבינו ע"ה מלפני הקב"ה (שמות לג, יח): "הראני נא את כבודך", והשיב לו ה' (שם פסוק כג): "וראית את אחורי ופני לא יראו". המפרשים האריכו הרבה בביאור פסוקים הללו, מה התכוון משה בבקשתו, ומה ענה אותו השם יתברך.

באותו נאום עסק המהר"ם שפירא בעניין ניסיונות החיים, שאינם אלא 'הסתר פנים', וכל ניסיון הבא על האדם טומן בחובו מתנת קניין מיוחד, שרוצים מן השמים לרוממו לדרגה גבוהה יותר, ובעמידתו איתן בניסיונו יזכה לקניין אותה דרגה, ושכרו יגדל פי כמה. כמו שהאריך בזה הרמב"ן זכרונו לברכה בשער הגמול (תורת האדם ס"ק קיז ואילך).

ובכן, המשיך הגאון מלובלין ופרש לפי דרכו, שעל כך היתה בקשת משה: "הראני נא את כבודך", לגלות את הסתר הפנים באמונת אומן ברורה, שבזה יזכו ישראל לעמוד בכל הניסיונות, כאשר יכירו ויראו השכר הגדול וקנין המדרגה הגבוה, שיזכו אליה אחר עמידתם בניסיונם.

אך על כך באה התשובה: "וראית את אחורי", שרק לבסוף, לאחר העמידה בניסיון ניתן לראות לגלות את השכר הגדול הצפון עבור ההתגברות כנגד יצר הרע, אבל "ופני לא יראו", שכן אם ייוודע לאדם מיד מתחילה לפי הניסיון שאין כאן כי אם הסתר, וידע מראש מה שמוכן עבורו לאחר שיעמוד בו, הרי בטלים כל הקושי והבחירה שבאותו ניסיון. לפיכך אי אפשר להראות הכל מתחילה, רק צריך להאמין באמונה שלמה ובביטחון בהשם יתברך, שהכל מכוון בוודאי מן השמים לטובה בלבד.

להמחשת הדברים פתח הגאון כדרכו במשל נאה, שהוא כמו מורה-דרך הגון בדרכי עבודת העמידה בניסיונות:

היה היה יהודי פשוט, שלפרנסתו עסק במלאכת הגבאות בבית כנסת גדול וחשוב. בתמימותו ובישרותו ניהל את כל צרכי בית הכנסת על הצד הטוב ביותר, לרווחת ולהנאת כל המתפללים. הוא היה אדם חביב ונאמן, תמיד האיר פנים לכל אחד, והכל אהבוהו והוקירוהו.

חיסרון אחד היה לגבאי תמים זה, הוא פשוט לא ידע לכתוב! אפילו את שמו לא הצליח לרשום… כשנצרך לחתום על קבלה של תשלומי נדרים ונדבות, או על מקום בימים הנוראים, אימץ לעצמו עצה פשוטה: הוא טבל את אגודלו בקסת הדיו המונחת תדיר על שולחן עבודתו, וחותם על הקבלה בטביעת אצבעו…

יום אחד טענו כמה מחברי הקהילה, שאין זה כבודו של בית הכנסת שהגבאי אינו יודע לכתוב… "הקבלות האלה החתומות בטביעת אצבע, הינן בזיון ובושה לקהילתנו החשובה! יש להעבירו ממשמרתו, ולמנות תחתיו גבאי חם ושלם, המבין ויודע בכתיבה ובקריאה ובשאר חכמות החיים!".

באסיפת ראשי הקהל הוחלט, שבהיות הגבאי בעל משפחה, יש לתת לו אפשרות (צ'אנס) ללמוד את מלאכת הכתיבה. שכרו, אפוא, מקופת הקהילה 'מורה כתיבה' שניסה ללמדו את המלאכה, אך לאחר שלא הצליח המשמש בבערותו לקלוט כלום, נאלצו לפטרו ממשרתו.

כשקיבל השמש את מכתב ההתפטרות התעצב מאד, בראותו כי מטה לחמו נשבר. כל פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו היו מעבודה זו, וכל חייו סבבו סביב בית הכנסת וצרכיו, ועתה מצא לעצמו 'משרה' (שטעלע) חדשה.

בעודו מתהלך בעצלתיים, כשהייאוש המר גובר עליו, נקרתה לפניו הצעת עבודה של עזרה בסחר העצים שהיה נפוץ בימים ההם. ההצעה נראתה לו, והוא נעשה 'שוליה' בעבודת כריית העצים ומשלוחם על גבי רפסודות אל רחבי המדינה. ממשכורתו הדלה החל לחסוך פרוטה לפרוטה קובץ על יד, עד שהצטבר תחת ידו סכום הגון, רכש את אחד היערות שבאזור, והחל לסחור בעצמו במסחר העצים, ובתוך תקופה לא ארוכה נעשה 'סוחר' חשוב, קרנו עלתה והוא זכה להתעשר בעושר רב.

יום אחד הוצעה לפניו עסקת ענק, של רכישת יער עבות מלא בעצי ארזים חסונים, עסקה שנאמדה בעשרות אלפי רובלים! הוא הוזמן אחר כבוד אל טרקלינו של מושל האזור, כדי לסגור את העסקה ביניהם.

קם, אפוא, מיודענו הגביר – המשמש לשעבר – ונסע עם חבר יועציו ומשרתיו אל ארמונו של המושל, שם התקבלו בכבוד גדול, כראוי לעשיר שכמותו, וכיאה לעסקת ענק שכזו. ברם, אליה וקוץ בה: משסכמו ביניהם את כל הפרטים וניגשו לחתימת החוזה, הוציא העשיר לתדהמת הכל קופסא קטנה של קסת דיו מכיסו, טבל בה את אגודלו, וכך החתים את השטר בטביעת אצבעו, כמנהגו מימים ימימה…

הדוכס התחייך חיוך קטן, וכמוהו שאר שריו ועבדיו, ופנה אל אורחו הנעלה בתמיהה: "וכי מדוע אינך חותם בשמך, כדרכם של כל הסוחרים?"

"מסיבה פשוטה ביותר", הסביר הסוחר, "משום שאינני יודע לכתוב!"

הדוכס התפלא מאד: "ואם אין מסוגל אתה לכתוב אפילו את שמך, כיצד מנהל אתה עסקאות ענק שכאלו?"

גיחך לו העשיר כממתיק סוד: "אילו הייתי יודע לכתוב, הרי הייתי נשאר 'משמש' פשוט!… רק בערותי וחוסר ידיעתי בכתיבה – הבאוני עד הלום!".

ללמדך, שאין איתנו יודע עד מה, ואין לדעת מהי הטובה והמתנה המסתתרת מאחורי כל ניסיון וקושי, לפעמים דווקא מה שנראה עתה לעינינו כצרה קשה, זה גופא יתגלה לבסוף כטובה כפולה ומכופלת – וכן יהיה לעתיד לבוא, כאשר "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" (תהילים קכו, ב), כשיתגלה הכל וייראה במוחש כי "כולו הטוב והמטיב" (פסחים נ.), שמעולם לא נעשתה שום רעה חלילה, רק הכל בהשגחה עליונה לקרב איש ישראל לישועתו וגאולתו הפרטית, ואת כלל ישראל אל הגאולה הכללית, להביא לימות המשיח, במהרה בימינו אמן.

(מתוך 'טיב המעשיות')