האירועים הנוראים שמופיעים בפרשיות האחרונות, ממש מופלאים מבינתנו. החל מפרשת בהעלותך, בואכה פרשות שלח, קרח, חוקת ועד בלק, מאורע רודף מאורע, טרגדיה רודפת טרגדיה, כשכל אחת מהן מעוררת השתוממות עצומה ופליאה גדולה.
הרי כלל ישראל זכו אז לראות בחוש בחסדי השם העצומים והגלויים, למעלה מן הטבע. הם חיו כל העת בצל השכינה, גן עדן בהתגלמותו בעולם הזה. למרות כן, הם לא גמרו להתלונן ולהתאונן כל העת. זה פלא פלאות ממש!
אך גם בזה יש נקודת זכות עצומה על כלל ישראל, כך היה רגיל לומר הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, בשם ידידו ורעו הטוב, הגאון רבי יעקב קֶלְמֶס זצ"ל, אב"ד העיר מוסקבה ברוסיה, ולימים חבר בית דינו של מרן הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל בירושלים.
היה זה פעם כאשר התייצב אחד ממשכילי הזמן במוסקבה לפניו, ופיו מלא תרעומת על אנשי דור המדבר-דור דעה, מדוע כל העת הם התאוננו והתלוננו? הרי הם ראו כל כך הרבה ניסים וחסדים, ובאיזו זכות חשו בנח להתלונן ולרטון. "היתכן כדבר הזה?" – שאל המשכיל בנימה מתריסה.
השיב לו רבי יעקב מיניה וביה: "מעודי לא ראיתי אדם שפוי שהולך ברחוב ומספר בקול על בעיותיו או מתלונן על צרותיו באוזני כל אדם הנקרה בדרכו. אולם כן ראיתי אנשים שבאו למכריהם וקרוביהם ובפניהם שפכו את ליבם. כי איתם הם חשו בנוח לדבר על מועקותיהם, ולבכות על בעיותיהם ומכאוביהם".
"אנשי דור המדבר", אמר רבי יעקב, "אחזו בכזו מדרגה גבוהה של קרבת אלוקים, הם האמינו אמונה כה שלימה וחושית, כי השם יתברך הוא אביהם הרחמן, החפץ בטובתם, עד שחשו בנוח להתלונן ולהתאונן בפניו כל העת על הקשיים שעברו עליהם, ממש כבנים אצל האב. זה לא נבע אצלם מפחיתות מדרגה, אלא דוקא מרוממות המדרגה, בגלל שחשו כי השם יתברך הינו אביהם וקרוב אליהם".
"אדרבה, אוי לאלו שמכחשים באביהם" – סנט רבי יעקב במשכיל.
על כל פנים, הפרשה שלנו עוסקת בטרגדיה הגדולה ביותר שידע עם ישראל מאז היותו לעם. לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן. כל בני הדור ההוא, הדור המובחר ביותר שהעמיד עם ישראל מהיווסדו – נכחד ומת במדבר, מבן עשרים שנה ומעלה ועד בן שישים שנה, ללא יוצא מן הכלל.
מורי ורבי מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', במכתב שכתב אודות פרשת המרגלים שנדפס בסוף ספר 'זכרון שמואל' מתבטא כך: "ככל שאנו מתבוננים יותר בפרשת המרגלים, כן אנו מוסיפים להתפלא על כל הענין הזה, עם כל הכרוך בו".
אם רבי שמואל ברוחב בינתו ועומק שכלו מתבטא כן, מה נענה אנו. הן פרשה זו היא אחת הפרשיות העגומות ביותר שאירעו לנו, ובהחלט מהקשות להבנה, וככל שנעמיק בה ובמדרשי חז"ל והמפרשים החונים סביבה התעלומות רק ילכו ויתעצמו.
אמנם זה ודאי שהתורה לא כתבה לנו זאת כסיפור דברים גרידא, או כתיאור עלילת מתח שהיה אֵי פעם בהיסטוריה. אלא כדי שנלמד מכך מוסר השכל לדורות מה שנחוץ לעבודת השם.
מורי ורבי מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', מסביר לאור זאת, במכתבו שנדפס בסוף ספר 'זכרון שמואל', גם את כשלון המרגלים עצמם, כיצד המיטו חורבן על כל ישראל, למרות שהיו אנשים חכמים וידועים, גדולי דעת ותבונה.
כי כוחו ועוצמתו של היצר הם כה נוראים, שאם לא יעמוד האדם כל העת דרוך על משמרתו לשמור על גובהו ומעמדו הרוחני, אזי אף שהוא אדם חשוב וידוע, מראשי בני ישראל, מן הברורים והמסולתים בעם, יכול הוא ברגע של רפיון רוח ליפול עד מדרגת 'כסיל', לנהוג בכסילות ולהביא רעה לעצמו ולכל בני דורו.
רבי שמואל מביא בהקשר לכך את דברי רבינו הרמח"ל זיע"א בספרו 'מסילת ישרים' (פרק יא) בערך הנקיות, כי המרגלים חששו שכאשר יכנסו לארץ ישראל יעבירו אותם מנשיאותם, ופגם דק שבדק במידת הכבוד, הוא זה שגרם להם להתנהג כפי שנהגו.
אין הפשט, אומר רבי שמואל, כי במכוון ידעו כי הכבוד מניע אותם, ובגלל זה הניאו את לב העם. אלא אדרבה, למרות שלא חשו כי זה הוא שמניע אותם, באמת היו משוחדים במידת הכבוד, והיא זו שגרמה להם לפרש כל דבר שראו בצורה שלילית, כי סוף סוף בליבם ניקר חשש כלשהו על כבודם.
רבי שמואל מסיק מזה, עד כמה מוכרח האדם להיות זהיר ממניעים רעים, כי אפילו לב של אדם גדול, אדם אשר נבחר על פי השם, אינו משוחרר מלהיות נגוע בנגעי המידות והרצונות. חובת האדם היא לעמוד תמיד תחת ביקורת עצמית, להכיר היטב את עצמו, רצונותיו ונטיות ליבו, ולראות מאין הם נובעים. כי רק כך יוכל לשמור תמיד על גובהו הרוחני, ולא ליפול במכמורי יצרו.
כאשר עוסקים אנו בעניינו של היצר, ברצוני להוסיף כמה מילים:
לפני עשרות שנים שמעתי ביטוי מופלא מהגאון הצדיק רבי ישראל אליהו ויינטרויב זצ"ל, מגדולי התורה ובעלי המחשבה בדורנו, כי שוחח פעם עם מרן ה'סטייפלער' זצ"ל על ענין כלשהו, וה'סטייפלער' הגיב לו בזה הלשון: "דִי צַעַר פוּן דִי עולם הזה אִיז גָאר נִישְט, אוּן דִי שמחה פוּן די עולם הזה אִיז גָאר נִישְט, אַלְץ אִיז תעתועים ודמיונות שוא…" (ובתרגום חופשי: הצער בעוה"ז הוא כלום והשמחה של העולם הזה הוא כלום, הכל תעתותעים ודמיונות שוא)
היצר הרע מצליח לתעתע באדם, ולהכניסו לאוירה ולמצב כזה כאילו כל מעמדו וכבודו תלוי בפרט מסויים. כך הוא מסמא את עיניו לאבד את צלילות מחשבתו ויכולת בחינתו האובייקטיבית, אם הוא אכן נוהג נכון או לא, ומבזבז את זמנו על דברים חולפים, וגורם לו להיות רַדוּף אחר ענייני העולם.
אך למעשה כל השקעה בדבר שאינו נצחי, חולפת ועוברת כלא היתה. גם השקעות שהיצר הרע עוטף אותן בצלופן זוהר ונוצץ, אינן אלא "תעתועים ודמיונות שוא" – כלשון ה'סטייפלער'. כשאדם מסתכל על העולם הזה בצורה נכונה ובעינים פקוחות, כשהוא מכיר את יעודו ותפקידו, הוא נשמר מלכתחילה לא להיגרר אחר היצר.
ברגע של גילוי לב, אמר פעם האדמו"ר בעל ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זצ"ל לחסידיו, כי שבת אחת בעת שאמר בהתלהבות דקדושה 'נשמת כל חי', בא אליו היצר הרע והתריס בו: "וכי אינך מתבייש לומר 'נשמת' בכל ה'ברען' וההתלהבות? הרי שנינו יודעים כי נכשלת אמש בכישלון פלוני? וכיצד יש לך תעוזה לעמוד כעת לפני מלך מלכי המלכים לומר 'נשמת' כצדיק גמור?"
והמשיך ה'אמרי חיים' לתאר: "ואכן טענותיו של היצר החלו להתיישב בדעתי, כמעט ושכנעו אותי להוריד מההתלהבות הגדולה שבערה בי לומר 'נשמת'. אך לפתע אזרתי אומץ והשבתי לו בנחרצות: 'אני מוכן לשמוע כל מה שיש לך לומר, אך לא כעת! אנא הנח לי קודם לסיים נשמת, ואחר כך נשמע את כל דבריך".
"כמובן, הוא לא שב אלי שנית", הפטיר ה'אמרי חיים'. "היצר הרע יודע מתי לבוא ומתי לא. באמצע ההתלהבות של 'נשמת' הוא בא להזכיר לי עד כמה אני לא שווה ולא ראוי לומר 'נשמת', כדי לשבור אותי ולהעכיר את רוחי, וכך לא אעבוד את קוני כאשר עם לבבי. אולם לאחר התפילה כבר אין לו ענין להזכיר לי את עוונותי, ואדרבה משתדל להשכיח ממני את חַטָאַי כדי שלא אעשה עליהם תשובה".
זוהי דוגמא קלה לאותם צדיקים אשר נלחמו עם יצרם בעקשנות, ובכל פעם התאמצו להבין את מניעיו בכדי להשיב לו בהתאם מנה אחת אפיים, בתקיפות ראויה.
הרב החסיד הישיש רבי מרדכי פרוכטר שליט"א, מזקני חסידי ויז'ניץ, סיפר לי פעם על אביו רבי אלתר זצ"ל, אשר למד לאחר נישואיו בבית מדרשו של הגאון הקדוש רבי חיים צבי טיטלבוים זצ"ל, בעל ה'עצי חיים' מסיגעט.
יום אחד פנה רבי אלתר לרבו והתאונן לפניו על מצבו הרוחני: "חשבתי לתומי", אמר רבי אלתר בכאב, "כי לאחר החתונה יניחני היצר לנפשי ואצליח להיפטר מתחלואיו. אך עתה אני נוכח, כי לא רק שלא נפטרתי ממנו, אלא הוא עומד בתוקפו במלוא העוצמה, ומתגבר עלי בכל יום מחדש…".
בקשב רב האזין ה'עצי חיים' לדבריו, וחיוך רחב התפשט על שפתיו. הוא אחז בשתי ידיו בשער זקנו הלבן, והשיב לו מילים מדודות:
"הנה כפי שאתה רואה הזקן שלי כבר התחיל להלבין, ולמרות כן גם מזה היצר הרע לא פוחד! גם אותי הוא בא לבקר דבר יום ביומו!".
"העצה היחידה שאוכל להמליץ לך כדי להתמודד איתו", המשיך ה'עצי חיים' לומר, "היא ללמוד דף גמרא מידי יום עם תוספות בעיון. הן כך אומרים חז"ל 'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין' (קידושין ל, ב). תורה מגנא ומצלא, היא הדרך היחידה שתוכל להינצל מהיצר".
ואכן, סיפר רבי מרדכי, כי עצת רבו שמרה את רוחו של אביו רבי אלתר, ולמרות שלא היה בן ישיבה מעודו, לצד עסקי המסחר היה שקוע כל ימיו בלימוד התורה.
דוגמא קלה לשקיעותו הגדולה בתורה, ציין רבי מרדכי, כי סיפר לו יהודי מבתי הונגרין, כי פגש פעם בשעה מאוחרת בלילה את אביו רבי אלתר, בהיותו למעלה מגיל שמונים, כשהוא יוצא עם נעלי בית לרחוב. היה זה בלילה חורפי וסוער, כשבחוץ ניתך גשם זלעפות. כשהלה התפלא לפשר מעשיו, השיב לו רבי אלתר: "אני מתקשה בהבנת התוספות, ומחפש מישהו שיוכל לעזור לי…"
עלינו ללמוד מן הדברים יסוד אחד; היצר הרע מצוי באדם משעת יצירתו ועד נשימת רוחו האחרונה. הוא זקן מופלג ובעל נסיון רב שאין דומה לו. עבודתו היא איפוא לארוב לאדם להכשילו ולהתקילו. פעם הוא בא בצורה כזו, ופעם בא בצורה אחרת, אך לעולם אינו מתייאש או מרים ידיים. אם האדם לא פוקח עינים לזהות אותו, הוא עוד עלול להשתכנע כי פעולתו היא לשם שמים, והרי הוא בכלל עושה מצוה ולא עבירה, ועד שיבחין בטעותו הוא כבר יהיה שבוי בידי יצרו, ויהיה קשה לו להשתחרר מבין ציפורניו.
זה מה שאירע למרגלים. היצר טמן פח לרגלם, והלכו שולל אחר מראה עיניהם, חזיון תעתועים שתעתע בהם.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')