האם זיעה של אדם מחמיצה ?

ה' ניסן תש"פ - סימן תס"ו- מאמצע הסעיף "ואם נתייבש בפסח"- סעיף ה'
הורדת השיעור לצפיההורדת השיעור לשמיעה

מה הדין בספק האם הקמח נרטב במים?האם 'טל' מחמיץ את העיסה? ומה יועיל אם דם לא מחמיץ את העיסה והרי דם אסור באכילה? שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ה' סימן תס"ו סעיפים ד' (בחלקו האחרון) – ה' במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה'

אומר השו"ע, שק של קמח שנפלו עליו מים, וחלק מהקמח נרטב מהמים, וחלק נשאר יבש, הדין הוא, שהקמח שנרטב, נאסר, כיוון שיש חשש שמא הוא החמיץ, אבל שאר הקמח שבשק, מותר, וצריך להפריד את הקמח שנרטב, משאר הקמח שנשאר יבש, ויש לו בזה שני אפשרויות, או שיאחוז את הקמח שנרטב ואת שאר הקמח ישפוך החוצה, או שינפה את כל הקמח שבשק, וממילא הקמח שנרטב, ישאר למעלה, כיוון שהוא נעשה גוש, ושאר הקמח, ייפול דרך נקבי הנפה.

והעצה הזאת לנפות את הקמח, מועילה רק בעוד הקמח עדיין רטוב, אבל אם הקמח התייבש, לא מועיל לנפות אותו בנפה, והטעם, כיוון שכאשר הקמח התייבש, הוא נעשה פריך, וכאשר ינפו אותו, הוא יתפורר לפירורים קטנים, והם יתערבו עם הקמח היבש, ויאסרו אותו.

כהמשך לכך אומר השו"ע, שאם הקמח התייבש לפני פסח, הוא כבר התפורר והתערב עם שאר הקמח לפני פסח, וממילא הוא יתבטל, כי חמץ שנתערב לפני פסח, בטל בשישים, אבל אם הקמח התייבש בפסח עצמו, ונמצא שבכניסת הפסח הוא עדיין לא התבטל, והוא נעשה פירורים בפסח עצמו, א"כ הוא מתערב עם שאר הקמח, וכיוון שכך, הקמח בפסח אסור אפילו במשהו.

אומר המ"ב, כל מה שמבואר בסעיף הזה, הוא באופן שידוע לנו שהשק נרטב ממים, אבל אם הדבר בספק שמא נרטב ממי פירות, יש להקל לאוכלו אפילו בפסח וע"י ניפוי, כיוון שיש בזה ספק ספיקא, שמא הוא נרטב במי פירות, וגם אם הוא נרטב במים והוא החמיץ, אולי הצליחו להפריד אותו משאר הקמח, ומ"מ, אם יכול למצוא בקלות קמח אחר לפסח, לא כדאי לכתחילה לסמוך על ספק ספיקא כדי לאכול אותו בפסח, אלא יצניע אותו לאחר הפסח.

טל, דינו כמים והוא מחמיץ, ולכן עיסה שלשו אותה בטל, אותה עיסה מחמיצה, ואומר המ"ב, שהעיסה מחמיצה רק אם היא שהתה ללא עסק שיעור מיל, אבל אם העיסה לא שהתה שיעור מיל, לא גרע מכל עיסה שנילושה במים, שהיא לא מוגדרת כחמץ אם היא לא שהתה ללא עסק שיעור מיל.

מי רגלים של אדם, בין של אדם גדול ובין של קטן, מחמיצים, אבל מי רגלים של בהמה או שאר בעלי חיים, יש דעות בין הפוסקים האם הם מחמיצים.

מי פה ומי חוטם ומי האוזן, מחמיצים כמים, ואומר המ"ב, בין של אדם ובין של בהמה, וטעם הדין בכל אלו הוא, כיוון שכל אלו הם כתולדת המים, והם מחמיצים כמו המים.

אומר הרמ"א, דם, ומוסיף המ"ב, וכן מי המרה, אינם מחמיצים, כיוון שהם כדם וליחה סרוחה, וא"כ, מותר לעשות ממנו עיסה לרפואה.

אומר הרמ"א, חלב (בקמ"ץ) ומוסיף המ"ב, וכן חלב (בציר"י) וכן שומן, אינם מחמיצים, ולכאורה, אך יתכן עיסה שנילושה בחלב או דם, והרי היא אסורה באכילה? ואומר המ"ב, באופן שנתבטל בשישים, שמצד האיסור עצמו אין בעיה, אבל צריך לבדוק שזה לא יהיה חמץ, וקמ"ל שהם לא מחמיצים.

זיעת אדם אינו מחמיץ, ומביא המ"ב נידון, האם צואת אדם ובעלי חיים מחמיצה, ואומר, שאינה מחמיצה, ולכן, אם שק של קמח נעשה לח בצואה, ינפה את הקמח, ויזרוק החוצה את הבצק שנמצא שם, והשאר מותר, אבל מים היוצאים מפי הטבעת, וכן בצואה רכה מאוד, י"א שדינה כמי רגלים והיא מחמיצה.

כתבו הפוסקים, חיטים הנמצאים בגללי בהמה, אפילו אם הם מרוככים, לא אומרים שהם נתחמצו ע"י הלחות כיוון שצואה אינה מחמיצה.

אומר המ"ב, זיעה, דם, חלב וחלב, צואה, אינם מחמיצים, אבל כשר הם מעורבים עם מים יש חילוק ביניהם, שהחלב, וכן חלב ושומן ודם, דינם כמי פירות לכ"ע, וכשהם מתערבים עם מים יחד הם ממהרים להחמיץ, אבל זיעת אדם וכן כל צואה של כל בע"ח, כמה אחרונים סוברים שהם לא מחמיצים אפילו כאשר הם מעורבים עם מים, ויש מחמירים גם בזה שאם הם מתערבים עם מים, דינם כמי פירות שממהרים להחמיץ.

השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א

כתבו לנו תגובה, מבטיחים לקרוא ולהגיב לכם חזרה

פוסטים נוספים

1/173
דילוג לתוכן