באיזה אופן מותר למכור ליהודי דגן שטבע בנהר? • מדוע לא ימכור לגוי דגן שנפלו עליו מים? • ומה הדין כאשר גוי מוכר דגן שרואים עליו שהוא החמיץ? • שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ה' סימן תס"ו סעיף ו' – סימן תס"ז סעיף א' במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה'
אומר השו"ע, קמח שנופלים עליו טיפות מים אפילו כל היום, אינו בא לידי חימוץ, ואפילו אם הטיפות התפשטו יותר מהמקום שהטיפות נופלות שם, בכ"ז הקמח לא מחמיץ שם כלל, ומבאר המ"ב, שמכיוון שהטיפות נופלות עליו בכח זו אחר זו, הם גורמות שהקמח לא יחמיץ, וכל זה דווקא כאשר הטיפות נופלות ללא הפסקה, אבל אם יש הפסקה בין הטיפות, השהיות מצטרפות לשיעור מיל, ועוד פירוש מביא המ"ב, כל מה שהטיפות שנופלות על הקמח אינם מחמיצות, זה רק כאשר הם נופלות ברציפות זו אחר זו, ולא כאשר יש הפסק ביניהם, שאז אין בכוחם למנוע את החימוץ.
אומר השו"ע, לאחר שהטיפות מפסיקות לרדת על הקמח, יאפה אותו מיד כדי שלא ישהה, ובדיעבד אם שהה עד כדי שיעור מיל, אינו נאסר.
אם אדם מסופק האם הטיפות נופלות בזו אחר זו בלי הפסק, או שיש הפסק בין הטיפות שנופלות על הקמח, אומר המ"ב, ספיקא דאורייתא לחומרא, והקמח אסור, ומביא המ"ב בשם הפמ"ג, שבכל מקרה, קמח שנופלות עליו טיפות מים צריך להחמיר בו, כי אנחנו לא בקיאים לדעת, האם הטיפות נפלו טיפה אחרי טיפה ברציפות.
דגן שטבע בנהר, או סתם דגן שנפלו עליו מים והוא לח, לא רק שאסור לאכול אותו, אלא אסור גם לקיים אותו בפסח, מחשש שמא יתחמץ, ולכן מי שנשאר לו כמות מרובה מכזה דגן, ימכור אותו ליהודי ויודיע לו שדגן זה באו עליו מים, כדי שהיהודי ידע להיזהר בו ולאכול אותו לפני פסח, ולא יסמוך על מה שמכריז באופן כללי שהדגן הזה באו עליו מים, ואם מוכר אותו לגוי, לא ימכור לגוי כמות מרובה, שאז יש חשש שהגוי ימכור אותו ליהודי, אלא ימכור לכמה גוים כמות מועטת לכל אחד, באופן שאפשר לתלות שהם יאכלו את הדגן עד פסח ולא ימכרו אותו ליהודי, וגם אם הם מוכרים את זה ליהודי, יש לתלות שאולי היהודי יאכל את אותו דגן עד פסח, ואם זה בשעה חמישית בערב פסח, אסור, שאז הזמן מצומצם, ואין מספיק שהות לאכול את אותו דגן.
מביא המ"ב, במקום הפסד מרובה, הסכימו כמה אחרונים שכל הדין דלעיל הוא בסתם גוי, אבל בגוי שיודע בו שלא יגע בו אלא ישמור אותו עד אחרי פסח ויחזיר לו, יכול היהודי למכור לו הרבה מן הדגן הזה.
עוד אומר המ"ב, בשאר איסורים שלא ניכר איסורם, אסור למכור לגוי מעט מעט, אבל כאן בדגן יש כמה ספיקות, יש ספק אולי הוא יכלה, ויש ספק אולי זה יחמיץ.
עוד מביא המ"ב נידון, באופן שניכר בדגן שהוא החמיץ, שאולי בזה מותר למכור לגוי אפילו כמות מרובה, ובזה אין חשש שהגוי ימכור את זה ליהודי, כי אם הגוי ימכור את זה ליהודי, היהודי יראה שמדובר בדגן שבאו עליו מים, אבל מביא המ"ב שיש פוסקים שלא סומכים על כך, כי חוששים שמא הגוי יטחן את החיטים, וממילא לא יהיה ניכר שבאו עליהם מים, ואז ימכור אותם ליהודי, והיהודי ייכשל בזה, אבל לדידן שאנחנו מחמירים שלא לקנות קמח מגוי, אין בזה בעיה, כי קמח מגוי לא קונים, ובחיטים עצמם ניכר שבאו עליהם מים, ומותר למכור אותם לגוי כי אין חשש שמא הגוי יכשיל בזה את היהודי
ומסיים המ"ב, במקום הדחק, יש להקל למכור אותו לגוי אפילו בכמות מרובה, ודווקא לדידן שאנחנו לא קונים קמח מהשוק, ובאופן שניכר בדגן שבאו עליו מים.
השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א