היום נעסוק בנושא: אמירת דברי קדושה בצורה הולמת
יום שני כ"ג בטבת תשע"ו
מה ההבדל בין כל דיבורי הקדושה לבין עניית 'אמן'?
נאמר בתורה: "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר", ודרשו חז"ל: דָּבָר - דִיבּוּר, שאסור לדבֵּר דברי־קדושה: קריאת־שמע, ברכות, ודברי־תורה, בכל לשון שהיא, בשעה שערוות המדבֵּר בלתי־מכוסה, או כאשר יש לנגד עיניו ערווה בלתי־מכוסה; ויש מחמירים אף לענין כתיבת דברי־קדושה באופן זה. אולם, עניית 'אמן' מותרת, וכן מותר ההרהור בדברי־קדושה, למעט בשעה שיוצא ידי חובת ברכה וכדומה בשמיעה מפי אחר, שאז נחשב כאומר את הדברים בפיו. [ס"ק ד, וביה"ל פתיחה אות א ו־ג, וד"ה היה; ביאורים ומוספים דרשו, 1 ו־4; וראה שם, 11; וראה סימן עה ס"ק יט]
איזו הלכה נלמדת מהכתוב: "וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה"?
לדעת רוב הראשונים - וכן הלכה - הוסיפו חכמים על האיסור הנ"ל ואסרו לדבֵּר דברי־קדושה בשעה שלבו של המדבֵּר 'רואה' ערווה בלתי־מכוסה, כגון הלבוש בחלוק ללא בגד המכסה את הלב, או הערווה, וללא בגד או חגורה החוצצים ביניהם, ובין שלו ובין של זולתו, כיון שבלב קיימת בחינה מסויֶמת של ראִיה, כלשון הכתוב בספר קהלת: "וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה". וכללו חכמים בתקנתם שאם קרא קריאת־שמע עם ברכותיה באופן זה - עליו לשוב ולקוראה עם ברכותיה; אולם אם התפלל או בֵּרך ברכה - לא יתפלל שנית ולא יברך. [סעיף א, ס"ק ד ו־ה, וביה"ל פתיחה אות א ו־ב; ביאורים ומוספים דרשו, 8-9]
במקרה שצריך לכסות את הלב - מדוע לא ניתן לכסותו בַּיָד?
כאמור, אסור לדבֵּר דברי־קדושה כאשר הלב 'רואה' ערווה בלתי־מכוסה; ולפיכך, הלבוש בחלוק ללא בגד המכסה את הלב, או הערווה, וללא בגד או חגורה החוצצים ביניהם - עליו להדק את החלוק על הלב, או מתחתיו, כדי שהחלוק עצמו יחצוץ בין הלב לערווה, ובאופן זה רשאי לדבֵּר דברי־קדושה. אולם, כיסוי הלב בידו או בזרועו אינו נחשב לכיסוי, כיון שאין גוף מכסה את עצמו, כלומר, היד והזרוע הן חלק מהגוף, ואין בכוחן להֵחשב ככיסוי לעצמן. [ס"ק א-ג, וביה"ל פתיחה אות ג, וד"ה צריך; וראה סעיף ג]