יעקב א. לוסטיגמן
שאלה הלכתית מעניינת ואקטואלית במיוחד הגיעה בימים האחרונים לשולחנו של הג"ר שמואל יוסף שטיצברג שליט"א, רב ומו"ץ בבית שמש, בעקבות האסון הנורא במירון, בו נקפדו חייהם של 45 יהודים יראים ושלמים, בהם תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא, בחורי חמד מסולאים בפז, ואברכי משי ההוגים בתורת ה' יומם וליל.
השאלה נוגעת להלכות ברכת 'שעשה לי נס במקום הזה', והשואלים שהיו ברחבת 'תולדות אהרן' בזמן האסון, וחלקם אפילו שהו ב'מדרגות המוות', ומבקשים לדעת אם עליהם לברך 'שעשה לי נס' בכל פעם שיגיעו לשם, ואולי גם בניהם אחריהם יצטרכו לברך 'שעשה לאבותי נס במקום הזה'…
בתשובה לשאלה מביא הגרש"י שטיצברג בראש ובראשונה את דברי השולחן ערוך המחלק בין נס שנעשה כדרך הטבע, שעליו מברכים ברכת 'הגומל' בלבד, פעם אחת לאחר הנס, ויותר לא מברכים 'שעשה לי נס', לבין נס שנעשה שלא כדרך הטבע, באופן פלאי ובלתי טבעי, שעליו מברכים גם ברכת 'שעשה לי נס' בכל פעם שעוברים במקום.
בהמשך התשובה מפלפל הרב שליט"א בעניין ההגדרה של נס שלא כדרך הטבע, ומצטט מתושבתו של מרן הגר"ש ואזנר זצוק"ל בעניין שכותב שלא צריך מממש באופן על טבעי, אלא כל שזה פלא גדול שניצל, כמו מי ששהה בבניין שקרס וכל יושבי הבניין נהרגו רח"ל, ורק אחד מהם ניצול, בוודאי שזה נס גמור וצריך לברך.
הרב מבקש לחלק בין העומדים במעבר הצפוף שניצלו לכאורה בדרך הטבע, והמונים ניצלו ואין זה פלא מדוע ניצלו, לבין אלו שנפלו ושכבו זה על גבי זה, שמשם הרוב יצאו למיתה ל"ע, ולכן השוכבים יצטרכו לברך 'שעשה לי נס' והעומדים בקרבת המקום יברכו 'הגומל' בלבד, פעם אחת ודיים.
אבל בהמשך מפריך הרב את הטענה וכותב "אלא ששמעתי עדות מאדם שהיה שם, ואף איבד הכרתו עד שהוצרך להחייאה, שכל זה אירע לו כשהיה מעומד, וכך שמע עוד מפי השמועה, שהרבה שנפטרו היו במצב עמידה. אלא שעיקר הכוונה היא לחלק, האם הגיע למקום של איבוד הנשימה, או שאחרים איבדו נשימתם באותו מקום שעמד שם".
במסקנת הדברים פוסק הרב שטיצברג להלכה שמי שהיה במצב של סכנה ברורה, מחמת איבוד נשימה וכדו', צריך לברך 'שעשה לי נס'. אבל אם רק הרגיש דוחק, [ואפילו אם נחבל בידיו או ברגליו], כל שלא היה בתוך מצב של סכנה, אינו מברך ברכת 'שעשה לי נס במקום הזה'.