אל הרה"ק המופלא רבי שלמה מזויעהל זצ"ל נכנס חתן נכדתו לאחר נישואיו בפרוס חג הפסח, ושאל:
"בבית הורי לא הקפידו על חומרות מסוימות, שנוהגים החסידים להקפיד עליהן – אשר על כן, חפץ אני לדעת כיצד עלי לנהוג בהן מעתה".
השיבו הצדיק ואמר לו: "ודאי סבור הנך, שבבואך לשמים ישאלוך האם הקפדת על חומרה זו או נהגת במנהג זה, אך לא כן! בשמים שואלים את האדם שתי שאלות: האחת היא 'האם נזהרת לא לפגוע באף יהודי?, והשניה היא: 'האם שמרת את עיניך כהוגן?"
חלילה לנו לחשוב, כי צדיק קדוש זה התכוון לזלזל במנהגי ישראל עם קדושים. בוודאי ובוודאי נזהר היה בכל תוקף השמירה והזהירות על כל תג ותג של הנהגה, קפידה או חומרה שקיבל מאבותיו הקדושים, ואף היה מזהיר את שומעי לקחו והמסתופפים בצל קדשו לאחוז במנהגי אבותיהם, ולהחזיק במסורת אבות.
אלא זאת היתה כוונת קדשו: הוא חפץ להשכיל ולהבין את נכדו הצעיר, שכדי לזכות לנועם גן עדן יש להקפיד על שמירת הפה מפגיעה בכבודו של כל יהודי, ועל שמירת העיניים מהבטה בדברים אסורים.
עוון הפגיעה בזולת נורא עד מאוד, אך חומרתו עולה עשרת מונים כאשר משתלח בלשונו ופוגע בחברו כמדקרות חרב, שהרי מוות וחיים ביד הלשון.
לרגל ימי ספירת העומר נביא בפניכם מספר עובדות מגדולי הדורות מהם נלמד על הזהירות הגדולה הנדרשת בכבודו של כל יהודי. הסיפורים נלקטו מתוך הספר הנפלא 'כבודם של ישראל' מדרשותיו ושיחותיו הנלהבות של הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א:
הגאון הגדול, מגדולי פוסקי הדור, רבי משה פיינשטיין זצ"ל, השתתף פעם בחתונה. אחרי החופה התאספו עשרות אנשים סביבו, לברכו בברכת שלום, כפי שקורה בכל מקום שאליו מגיע גדול בישראל.
לאחר רבע שעה, הנהג שהסיעו, הזכירו שעליהם להגיע לחתונה נוספת, ועל כן עליהם למהר ולעזוב את המקום. אך התור הארוך אילץ אותם לשהות רבע שעה נוספת במקום.
סוף כל סוף נכנסו למכונית, וזו החלה בנסיעה. כעבור מספר שניות פנה רבי משה לנהג, ואמר: סלח לי! מוכרחים לחזור".
רבי משה חזר לאולם, עבר בין השולחנות, עד שנעצר יהודי אלמוני, ואמר לו: "שלום עליכם! מה שלומכם? איך אתה מרגיש? איך קוראים לך"? ולאחר מכן חזר לרכב.
שאל אותו הנהג: "ראיתי שהרב שאל את האיש איך קוראים לך? הוי אומר שהרב אינו מכירו. מדוע, אפוא, הרב חזר אליו?"
רבותי! תשמעו מה גדול בישראל, שכל שניה אצלו היא קודש קדשים, השיב:
"כשנכנסתי למעלית, ואנשים עדיין נפרדו ממני, האיש הזה לא הספיק, והדלת של המעלית נסגרה. אני בטוח שנגרמה לו חלישות הדעת, מכך שלא חייכתי אליו כמו לכולם".
מויראדיג! מדובר כאן על גדול בישראל. מדובר כאן על יהודי שהוא אינו מכיר כלל, אך זו דרכם של צדיקים ויראים – לשמור בכל כוחם על כבודם של ישראל.
האדמו"ר בעל ה'ישועות משה' זצ"ל לא התחיל באמירת תורה ב'טיש' עד שחלפו ה'שלושים' מפטירת הרבי ה'אמרי חיים'.
הוא הסביר שהסיבה לכך, משום שאם היה אומר תורה, היהודים שהיו יושבים בטיש היו מסתכלים בפניו ואומרים לנ]שם: 'תראו מי יושב כאן בראש השולחן ומדבר…' ונזכרים ברבי ה'אמרי חיים', שכבר לא נמצא, והיתה נגרמת להם חלישות הדעת וצער נורא, והיאך אפשר לגרום ליהודים צער בכלל, ובפרט בשבת.
אכן, מוכרחים לומר תורה בטיש, אבל חייבים להיזהר עד כמה שאפשר שלא לגרום צער ליהודי. ולכם חיכה עד שיעברו ימי השלושים.
מרן ה'חתם סופר' שקד להעלות פלפוליו וחידושיו על הכתב במחברות מסודרות, והיה מעיין בהן לפני שיעורו, לבחון מה התחדש ומה נתווסף. פעם נעלם אחד הקונטרסים, חיפשוהו, ולא מצאוהו. הצטער צער רב.
ומי נטלו? תלמיד אחד שהתקנא בחבריו המתנצחים בלימוד ומחדשים סברות, מסמיכים להם ראיות, ומתרצים בהן קושיות, וקרנם עולה, והם לשם, לתפארת ולתהילה. ואילו הוא נעדר כח החידוש. פחז עליו יצרו, ונטל את קונטרס החידושים. מאז היה כמעין המתגבר, והפליא את חבריו בקושיות קשות כברזל, ובחציבת יסודות איתנים שתירצו ויישבו הכל על מכונו. החלו להוקירו, ושבעתיים התפעלו כשעלה בידו לכוון לקושיות שהקשה רבם הנערץ בשיעורו, ופעמים רבות אף כוון לתירוצו!
לפני שחזרו לביתם לחופשת 'בין הזמנים', היו בני הישיבה באים לפני ה'חתם סופר', ומשמיעים מחידושיהם. אם לא הוטבו בעיניו, היה החתם סופר משמיע להם מחידושיו באותו ענין, כדי שיוכלו לדרוש בעריהם ולהעלות קרן התורה. אף אותו תלמיד נכנס, ובהרחבת הדעת הרצה מ'חידושיו', מערכה נפלאה מתוך הקונטרס האבוד.
בנו של ה'חתם סופר' זיהה מיד את מקור הדברים. גחן ולחש באזני אביו, שעכשיו יודע הוא היכן אותו קונטרס. שמע הלה ונתכרכמו פניו, ונשמט משם בכלימה.
פנה ה'חתם סופר' אל בנו בהקפדה: "כסבור אתה, שלא זיהיתי את מקור הדברים, אבל ראה מה עשית: על כבודי חסת, ועל כבוד אביך שבשמיים לא חסת! והלא כל יהודי קודש לה', והמבזהו מחלל קדשי שמים!"…
כמה עלינו להיזהר בכבוד חברינו, שלא לפגוע חלילה ביהודי – וכמה עלינו להיזהר בעצמנו, שלא לפגום בקדושתנו!