"ויעקב איש תם יושב אוהלים"
התמונה הזו מוכרת בכל בתי המדרשות בעם ישראל. תלמידי חכמים מתעמקים בלימודם, ושוכחים מכל הוויות תבל ומלואה. הם יודעים שה'עסק' היעיל והטוב ביותר עלי-אדמות, הוא עסק התורה הקדושה, ולכן הם מוכנים להשיל מעליהם את כל הנאות העולם, ומוותרים מראש על כל תענוגות-תבל. התורה ממלאת את כל ישותם, והם שקועים בה ברמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם.
כל-כך הם שקועים ושמחים בתורה, שרבים מהם מגלים שבשעת הלימוד הם אינם שליטים על פעולות מסוימות… התופעה המצויה ביותר היא שמרוב עמקותם בלימוד, ובשל העיון העצום בסוגיות, הם מכניסים ידיהם לזקנם, תולשים שערות, ואף קושרים ומתירים אותן…
אחד הת"ח, שגם הוא בין אלה ש'אינם שליטים' על התופעה הזו, שואל מה עליו לעשות?
הוא מודה שבאמת אין לו שליטה על המצב, ומרוב ההתבוננות בפרטי הסוגיות, ההתעמקות והפעלת כוח-המחשבה – אין לו אפשרות לשלוט על הידיים, ושואל, האם מפני שהוא מכניס את ידו לזקן, וקושרו ומתירו, ייאסר עליו הלימוד בשבת-קודש? ואולי, לפחות, אסור לו ללמוד בעיון בשבת?
השבנו לו, שהוא יכול להמשיך ללמוד בשבת כהרגלו… מפני שהוא נחשב כ'מתעסק', כיון שפעולת-הקשירה שהוא עושה בשערות-זקנו, לא נעשית לשם מטרה כלשהי! הוא הרי אינו עושה זאת כדי לתלוש את השערות, וגם לא כדי לקשור אותן!
והנה, למרות שבענין 'מתעסק' יש מחלוקת, ויש מי שאומר שהוא רק פטור מקרבן, אבל עבירה יש לו, אך כל זה אם הדבר יביא לו תועלת, אבל במקרה הנ"ל הכל מודים שהדבר מותר, כיון ששום דבר לא ייצא לו מקשירת השערות והתרתן. ואם כן זו היא מלאכה שאינה צריכה לגופה!
ולכן, אפשר לענ"ד להקל במקרה זה.
הן אמנם רבי עקיבא איגר הכניס פעם בשבת ידו לזקנו, ולא הוציאה עד מוצאי שבת, אבל היתה זו צדקותו של אותו גאון, שהחמיר לעצמו, אבל מן הדין מותר לת"ח לעמול בתורה בעיון גם בשבת, גם אם במהלך הלימוד הוא עלול להגיע לקשירת השערות.
*
נציין כאן שמקורביו של מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל סיפרו שמרן לא נגע בזקנו גם בכל ימות השבוע, כדי לא להגיע למצב שבו יתלוש או יקשור שערות בשבת-קודש!
הגביר התחייב לתת 1,000 דולר על כל בן-ישיבה שיקפוץ לבריכה הפרטית שלו בבגדיו
הערכה-רבתי יש להרגיש כלפי תלמידי החכמים שמרוב עיונם בלימוד התורה 'שוכחים את עצמם', ומגיעים לקשירת שערותיהם בשבת. עמלי-תורה אלה מחזיקים את העולם כולו, וכולנו חיים בזכותם. ואם מזדמן להיתקל באדם שאינו מתנהג עם ת"ח כראוי, יש למחות בו.
בישיבת פילדלפיה בארה"ב, בראשה עמד הגר"א שווי, מגדולי ראשי הישיבות, ביקשו פעם כמה מתלמידיו לעשות נחת-רוח לרבם ביום הפורים. הם ידעו שהישיבה נתונה במצוקה כלכלית, והחליטו לסייע לו בפרעון החובות.
מה עשו? – ניגשו הבחורים לאחד מגביריה היהודים של פילדלפיה ושטחו לפניו את מצוקתה של הישיבה, וביקשו ממנו לתרום סכום כסף נכבד לאחזקת לומדי התורה.
הגביר שמע את הדברים, והסכים, אבל אמר שיעשה זאת בתנאי אחד. באווירה של יום הפורים, הוא החליט 'לעשות צחוק' עם הבחורים, ואמר להם כך:
הנה אתֶּם כאן 6 בחורים; אני מוכן לתרום אלף דולרים עבור כל בחור שיקפוץ בבגדיו אל… בריכת השחייה הפרטית שלי הנמצאת בחצר! אם כולכם תעשו זאת, ותקפצו לבריכה עם הבגדים, תצאו מכאן עם צ'ק על-סך 6,000 דולרים טבין ותקילין.
הבחורים, שבאו מתוך כוונה טהורה לסייע לרבם, נענו לדרישה המוזרה, וקפצו אל תוך הבריכה. למותר לציין שהבחורים יצאו משם כשהם רטובים עד לשד עצמותיהם, אבל עם שמחה בליבם למראה הצ'ק הגדול בן 6,000 הדולרים שנמסר להם.
והנה הם מגיעים בלב פועם אל ראש הישיבה, ומוסרים לו את הצ'ק. הגר"א שווי הופתע, ושאל את תלמידיו המסורים כיצד הצליחו להשיג סכום כה גדול. הבחורים לא הסתירו את האירוע שהיה בבית הגביר, ואת דרישתו מהם לקפוץ לבריכה.
מששמע ראש ישיבת פילדלפיה כך, השתנה מראה-פניו, ונראה היה שהוא כועס מאוד. הגר"א שווי קרע את הצ'ק לגזרים, ואמר: 'בשום אופן לא אקח כסף שהגיע בצורה שכזו. ישיבה אי-אפשר לבנות על ידי ביזוי תלמידי חכמים!'
גביר זה היה צריך לחלוץ את מנעליו, ולבקש מחילה-וכפרה מכל אחד מבני הישיבה שהגיעו לביתו. וכיון שלא עשה כך, לא זכה שהכסף שלו יגיע לישיבה הקדושה.
השאלה שהגיעה אלינו היתה, מה יעשה עתה הגביר עם הכסף שתרם, שיישאר בבנק ללא שימוש? הרי מדובר לכאורה בנדר של צדקה, ואם הישיבה לא מוכנה לפדות את הצ'ק, מה דינו של הכסף?
והשבנו, שהכסף אינו צדקה, ואין כאן לא נדר ולא כלום. כדי להמחיש את הדברים אמרנו, מה היה קורה אילו הגביר היה נודר לישיבה 6000 ג'וקים – האם היה בכך נדר? בוודאי שלא! לכן, גם הכסף שהגיע בעקבות הזלזול בתלמידי חכמים, אינו בגדר נדר.
ראיה לכך אפשר להביא מהגמרא במסכת מנחות (ק"ג א'), "האומר הרי עלי מנחה מן השעורים (והרי אין מביאים מנחה אלא מן החיטים) יביא מן החיטים". וכתב על כך הברטנורא, וכגון שאמר "אילו הייתי יודע שאין מביאים מנחה מן השעורים, לא הייתי נודר אלא חיטים". אבל אם אמר "לא הייתי נודר כלום", אינו חייב כלום.
מבואר, שכאשר אדם מתחייב בצורה לא נכונה, והתכוון להתחייב רק בצורה זו, הרי זה כאילו לא התחייב במאומה. והוא הדין בשאלתנו, כיוון שהגביר התחייב לתרום את הכסף רק בדרך המשפילה, ובצורה שכזו לא בונים ישיבה, הוא לא התחייב…
ועוד נראה, שכיוון שהגר"א שווי, שהיה אחד מגדולי הדור, סבר שאין מצוה בנתינה זו, אלא להיפך, אם כן אין כאן נדר-מצוה כלל, וממילא גם מטעם זה – יכול לחזור בו, מפני שלא התחייב, ולא היה כאן נדר.
*
ובדרך אגב למדנו ממעשה זה על החיוב לשמור על כבודו של כל ת"ח באשר-הוא, גם אם הוא 'רק' בגדר של בחור ובן-ישיבה. בקריעתו את הצ'ק לימד אותנו ראש ישיבת פילדלפיה על ערכו ושוויו של כל מי שעמל בתורה, ומשקיע בה את כל זמנו וכוחותיו. דבר מאוד גדול למדנו כאן.
האיש שאירח בביתו את החפץ חיים במשך כמה ימים, מספר על המשניות ששינן האורח בע"פ במשך כל השבת
כיון שדיברנו על לימוד בעיון בשבת, נצטט כאן עדות על לימודו של החפץ חיים בשבת.
אם חשבנו שבמהלך השנים סופרו כבר כל הסיפורים על ה'חפץ חיים', הנה לפנינו סיפור מרתק שלא פורסם עד כה, המובא בספר 'שדה צופים' של הגר"א פרידמן, ממקורביו המובהקים של מרן הגר"ח קניבסקי.
הרב פרידמן מצטט את הסיפור מתוך הקונטרס 'זכרונותיו של איש פשיסחא', שם הביאו את המעשה בשם הרה"ח הישיש רבי משה בוים ז"ל, שהאריך ימים יותר מ-100 שנה, והיה מוותיקי בית ווארקי ואמשינוב.
ר' משה זכה לארח בימי אברכותו את מרן הח"ח במשך כמה ימים, בעת שנדד ברחבי העיירות כדי למכור את ספריו, ועדיין לא יצא שמו וטיבו בעולם.
וכך תיאר רבי משה בוים את פרטי הסיפור, לאחר יותר מ-80 שנה מאז התרחשותו, כשהכל עומד חי מול עיניו:
בעת ששהיתי בבית חותני הנגיד בעיר ראדום, והייתי סמוך על שולחנו, ביקשתי וקיבלתי ממנו רשות להכניס תחת קורת-ביתו-ביתנו כל אורח נכבד שיעשה רושם של ת"ח ויר"ש.
והנה, יום אחד הגיע לבית החסידים שבעיירה, יהודי ליטאי בלבוש פשוט ודל, כשהוא נושא עימו חבילות של ספרים. הושטתי לו את ידי ל'שלום עליכם', וכהרף-עין תפסתי שהוא לא סתם מוכר ספרים…
שאלתי את האורח מאין הוא מגיע, והוא השיב 'מהעיירה ראדין'. כששאלתיו אם יש לו בקשה כלשהי, השיב שהיה מעונין להשאיר את חבילות הספרים בבית החסידים המקומי, עד שיצליח למכרם.
הסברתי לו שהמקום אינו שמור כל-כך, ולכן הצעתי ליהודי הליטאי הלא-מוכר להיות אורחי בביתנו, ושם אף אתן לו מקום נוח לאחסון הספרים.
היהודי הסכים, ובא למעונו של חותני שהיה בית רב-מידות, כמנהג הנגידים. כשהגשתי לפניו לאכול, סירב, בהסבירו שהוא נוהג לאכול רק פת-קיבר עם קפה שחור…
נתתי לו את מבוקשו זה, והוא התארח מספר ימים בביתנו, כשבמשך כל היום היה מסבב בבתי הכנסת בעיירה כדי למכור את הספרים שהביא עימו.
עם התקרב יום השבת, שאלתי אותו מה הוא מתכונן לעשות באשר לסעודות בשבת, והאורח ביקשני שאגלה לו מי הוא השוחט שלנו, ואז יעשה עליו בירור, ואם הכל יהיה בסדר – יאכל אצלנו.
אני אישית, סיפר הרב בוים, התפעלתי מאוד מהקפדת האורח על כל מצוה ומצוה, בדקדוקיה. ואכן, הח"ח בירר על השוחט, ואכל אצלנו ביום השבת.
ייחדנו לו לשבת חדר מיוחד שלא הודלק בו אור, ובליל שבת תיכף לאחר הסעודה נכנס לשם וסגר הדלת אחריו, אם כי השעה היתה עדיין מוקדמת למדי.
הטיתי את אוזני ושמעתי שהאורח מסתובב בחדר הלוך-ושוב, והנה אני שומע אותו משנן בעל-פה פרקי משניות מתוך מסכת 'קנים', בניגון מתרונן.
לא התעצלתי, והוצאתי מהארון את ספר המשניות על 'קנים', כדי לבדוק האם הוא אכן זוכר את המשניות כלשונן… והשתוממתי מבקיאותו ודייקנותו המופלאה, כאשר חזר על כל משנה, עם המפרשים שלה, וקלע אל חוט-השערה ולא החטיא אף בשינוי קל.
לאחר שנים, משגיליתי את שמו ושִׁמְעוֹ של החפץ חיים, והתברר לי בעליל שהיה זה היהודי הליטאי שהתארח בביתנו, הנני מתמלא תמיד בגיל וחדוה על שזיכני הקב"ה לארח ת"ח וצדיק כה מפורסם, שכל היהדות העולמית היתה חרדה למוצא פיו.
(מתוך הספר 'שבת בשמחה' בעריכתו של הרב משה מיכאל צורן)