הרה"ג ר' שמואל ברוך גנוט שליט"א
מוישי לוי רצה בכל מאודו להתחפש לקוזק רוסי מתקופת הצאר ניקולאי. כולם ידעו שמוישי התאמן על 'ריקוד הקוזקים', ורק צריך לארגן לו את התחפושת עצמה. אך שוד ושבר, כל המשפחה התגייסה לחפש לו את התחפושת, אך כל ה'קוזקים' היו תפוסים.
מוישי הסכים, בלית ברירה, להתחפש למלך אנגלי מתקופת הביניים. התחפושת הושגה, אך אז התברר שחסר לו כתר מלכות תואם. התקשרו לכולם, עד שבמשפחת ראובני אמרו ש'בדיוק הם הביאו את כתר המלכות שלהם למשפחת שמעוני, "אבל אם אתם רוצים, בדיוק קיבלנו עכשו מהבני-דודים תחפושת מיוחדת מאד, עם כל הבגדים והאביזרים".
"תחפושת של מה?", שאלה גב' לוי.
"של קוזק רוסי"….
כולנו מכירים סיפורי ניסים שכאלה, דבר יום ביומו. אנו נתקלים בבעיה ובדיוק פוגשים ברחוב את האיש הנכון במקום הנכון. צריכים להכין שיעור על נושא תורני מסוים ומחפשים חומר, מגיעים ל'מעריב' בבית הכנסת, פותחים ספר ש'במקרה' נמצא על הסטנדר, והנה, הפלא ופלא, יש בספר 'סימן' ארוך, מקיף וממצה על הנושא שאנו צריכים. מקבלים הצעת שידוך בעיר פלונית, נזכרים בבן- דוד שגר באותה העיר ומתקשרים לשאול אולי הוא מכיר מישהו שמכיר מישהו שמכיר אותם, והבן דוד עונה: "הם שכנים שלי בבנין כבר שלושים שנה".
כך באלפי 'מקרים' ונקודות חיבור. בשלל נושאים ועניינים. רוצים לחפש קטע גמרא והספר נפתח בדיוק במקום הרצוי. פוגשים אנשים שבדיוק היינו צריכים לפגוש. מגיעים כספים בדיוק כשהיינו צריכים אותם. מציעים לנו הצעות בדיוק בזמנים בהם עמדנו בפרשת דרכים, ועוד כהנה וכהנה. זוהי הנהגה ניסית ושמיימית מופלאה, אך הנהגה זו מוסתרת בתוך הטבע, כאילו ב'מקרה', בתוך החיים עצמם.
במשך תקופה ממושכת ערכתי משאל בין ידידי וחברי, מכל העדות והמגזרים, בערים שונות ובחתך רמות רוחניות ותורניות מגוונות. שאלתי את כולם שאלה פשוטה: מה הקב"ה עושה עכשו?
כמעט כולם השיבו ברהיטות ובבטחון גמור: " כתוב בחז"ל שהקב"ה יושב כל הזמן ומזווג זיווגים". והיו כאלו שהכירו גם את דברי הגמרא בעבודה זרה (ג, ב) על סדר יומו של הקב"ה, ראו שם.
וזהו.
המשמעות של תשובה זו היא שבעצם העולם בנוי לתלפיות ומתנהל מאליו. הבורא יתברך לא עושה הרבה ואנחנו מסתדרים כאן בעצמנו. מילגת הכולל מחולקת בראש חודש ושכר הלימוד לבנים בישיבות יורד ב15 לחודש. האבטיחים מגיעים בקיץ, התפוזים בחורף, הגשם יורד בוודאות בחודש כסלו והלחות והשרב- בתמוז.
ממילא הקב"ה הוא משהו ערטילאי, עלום ואוורירי.
כשאנו אומרים בתפילת יום כיפור קטן את הוידוי של רבי ניסים גאון, ואומרים את המילים "לא להכעיסך נתכוונתי", אנו מרוצים מעצמנו. לא התכוונו להכעיס אף פעם את הקב"ה. יופי, כמה נחמד.
אבל זוהי, לפעמים, בעצם נקודת עניות שלנו. כי הקב"ה מוגדר בעיני רוחנו כמשהו עלום, מנותק לגמרי מאיתנו. אז מדוע בכלל שנכעיס אותו?!…
וכי יש לנו איזה שהוא רצון להכעיס את התיאלנדי שגר בבקתת עץ בבנגקוק? האם יש לנו איזה שהוא רצון להכעיס את פח האשפה שניצב בבנין שלנו, או את העץ שעומד בכניסה ל'פארק ברוקלין', או את הספרה 3?…
ברור שלא.
כי מבחינתנו, התיאלנדי, הפח, העץ והספרה, אינם ברי שיח או דיבור. הם לא קיימים בכלל בעיני רוחינו, הם לא קולגות שלנו, לא מכירים שלנו והם לא מעניינים אותנו אף פעם.
אם הקב"ה, חלילה וחס חלילה וחס, הוא משהו תלוש ורחוק מאד בעינינו, עצם בלתי מזוהה ש"מזווג זיווגים", ואין לו קשר יומיומי עם חיינו בעולם, אזי כשאנחנו לא רוצים להכעיס אותו, זאת לא תמיד מעלה. זאת בושה וחרפה.
אם הקב"ה הוא "מזווג זיווגים", אז – חלילה- נצטרך אותו רק כשהבנים והבנות שלנו מגיעים לפרקם ונתחיל לשוחח עם שדכנים. הלא כן?
אבל "כִּי הוּא לְבַדּוֹ פּוֹעֵל גְּבוּרוֹת. עוֹשֶֹה חֲדָשׁוֹת. בַּעַל מִלְחָמוֹת. זוֹרֵעַ צְדָקוֹת. מַצְמִיחַ יְשׁוּעוֹת. בּוֹרֵא רְפוּאוֹת. נוֹרָא תְהִלּוֹת. אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת. הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵֹה בְרֵאשִׁית. כָּאָמוּר לְעֹשֵֹה אוֹרִים גְּדֹלִים. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".
הקב"ה כעת, בהווה, פועל ועושה, זורע מצמיח ובורא. נוראותיו עכשוויות ונפלאותיו נפלאים בהווה. הקב"ה מחדש בטובו בכל יום את הבריאה, כפי האמור "לעושה אורים גדולים", לא ש"עשה אורים גדולים", אלא עושה אורים גדולים כעת בהווה, כי לעולם חסדו, ממשיך ופועל, מתמשך ומתמשך עד אין קץ.
די לנו אם נתבונן בברכות שאנו מברכים בכל יום וניווכח שהקב"ה בורא את הכל בכל רגע ובכל חלקיק שניה, יוצר הכל בהווה, כאן ועכשו. בלעדי עשייתו, אנו כלום, אפס. הוא ההוייה עצמה ובלעדי יצירתו העכשוית – אין לנו שום קיום מציאותי.
אז אם כן, מה הכוונה בדברי חז"ל שהקב"ה עסוק כל העת בזיווג זיווגים?
מסבירים הספה"ק, ש"זיווג" הוא שילוב של שני מצבים יחד והפיכתם למצב שלישי. בכל שניה בעולם, מתרחשים מיליארדי שילובים שכאלו.
הקב"ה מחדש ומשנה בבריאה בכל רגע אלף אלפי רבבות מצבים. האיכר נוטל חיטה וזורע אותה באדמה- יש כאן חיבור של פעולת האיכר והחיטה. ראובן מחייך לרעייתו ושניהם חשים טוב כעת- יש כאן חיבור חדש, שלא היה קודם לכן. שמעון נוטל גמרא לידו ולומד את דברי חז"ל- הגענו לחיבור חדש, לשינוי המצב. לפני רגע היתה הגמרא לחוד ושמעון לחוד, והנה כרגע דברי הגמרא חדרו למוחו של שמעון ושינו את מצבו, מאדם שעד לפני רגע לא הכיר את דברי הגמרא הללו, וכעת הם מצויים בתאי הזכרון שלו. המעביד החמיא לעובד שלו, והנה "זיווג". מצב שניהם השתנה, היחס ביניהם השתנה. וכן הלאה והלאה, כשכמעט כל פרט ופרט בבריאה, בשילוב עם האדם והחי, יוצר שינוי מצב והפיכתו למצב חדש, המורכב מהשיח והמעשה שבין האדם לאדם, החי והצומח, החי והאדם, האדם והצומח, וכן הלאה.
נמצא שכשחז"ל הקדושים אמרו שהקב"ה מזווג זיווגים, אין הכוונה חלילה שהוא זנח את הבריאה והיא עובדת מאליה. אלא אדרבה, לא רק שהבריאה עשויה ונוצרת בכל רגע מכוחו יתברך, אלא הוא ית"ש אף מחדש בה מיליארדי מצבים חדשים בכל רגע. (ראו בהרחבת הענין בס' 'שמחתני השם בפעלך').
והנהגה זו של השי"ת עמנו, נראית כהנהגה טבעית. אין כאן שידוד מערכות כמו בעשר המכות וקריעת ים סוף, אלא השגחה מופלאה המוסתרת בתוך החיים עצמם.
&&&&
"אסתר מן התורה מנין? שנאמר: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (חולין קלא, א).
הלילה נקרא בשמחה את המגילה במשך כשעה, אך הסיפור כולו התרחש במשך תשע שנים. 'במקרה' אחשוורוש עשתה משתה מוזר של 180 יום, 'במקרה' ושתי התחצפה אליו והמלכה הוחלפה במלכה יהודיה. 'במקרה' מרדכי האזין לשיחתם הזדונית של בגתן ותרש, המן עלה לגדולה, הפיל פור שיצא בדיוק בחודש בו נולד משה רבינו (המן ידע שמשה נפטר באדר ולא ידע שמשה גם נולד באדר?). 'במקרה' נדדה שנת המלך ו'במקרה' רצה את ספר הזכרונות ולא ספר קריאה מעניין. 'במקרה' המן הוא זה שהסתובב בחצר באישון ליל, וכך הלאה והלאה, שרשרת ניסים מופלאה המוסתרת בתוך החיים עצמם, עד ששמו של הקב"ה לא מוזכר כלל במגילה, אפילו לא פעם אחת. הכל היה נסתר, ואז ההצלה הגיעה.
קורונה, אוקריינה, רוסיה, ראש ממשלה עם 6 מנדטים, שר אוצר שמזכיר דמות מסויימת במגילה. כעת אנחנו לא מבינים. אך "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה".
—פורים שמח!!!!